המכון לאסטרטגיה ציונית בחדשות

סקר הציונות

על ידי | ארכיון, בחדשות, מדינת לאום | אין תגובות

סקר הציונות הגדול

המכון לאסטרטגיה ציונית, פסטיבל "לא בשמיים", מועצה אזורית גליל עליון גאים להציג את סקר הציונות הגדול.

על פי ממצאי הסקר, 45% מהישראלים מגדירים את זהותם קודם כל כ"יהודים", לעומת 31.2% שמגדירים את עצמם קודם כ"ישראלים".

ארבעה מכול חמישה ישראלים (81.9%) סבורים ש"הציונות לא הסתיימה עם הקמת המדינה". 61% סבורים ש"הכי ציוני" הוא מי שבחר לעלות לישראל. מרבית משתתפי הסקר (61.7%) סבורים שציונות משמעותה מגורים בישראל. ​אילו היה צריך להקים את מדינת ישראל במקום אחר, שליש מהישראלים, רובם גברים, היו בוחרים באמריקה כיעד להקמת מדינת ישראל, לעומת הנשים שהיו בוחרות באירופה.

הסקר התייחס גם ליחסי עדות ותרבויות בישראל. 41% מהמשיבים חושבים שתרומתם של בני עדות המזרח לבניין הציוני זהה לזו של יהודי אירופה. לעומת זאת רוב גדול (75.8%) סבור כי אבות הציונות  התנשאו כלפי המזרחים.

מי הקבוצה שהכי מאיימת על  המשך קיומה של מדינה ישראל כמדינה ציונית? 36.9% חושבים שהחברה הערבית היא המאיימת ביותר, 23.8% מצביעים על כך שהחרדים הם המאיימים ביותר, ונתון כמעט זהה (23.2%) חושבים שהשמאלנים המאיימים ביותר על מדינת ישראל כמדינה ציונית, מיעוט קטן חושב שהמתנחלים (8.6%) ובעלי ההון 7.5%) הם האיום המרכזי. 62.3% סבורים שהחרדים עוינים היום את הציונות יותר מאשר בעבר.

הסקר נערך ע"י חברת IPSOS  והשתתפו בו 509 אנשים בני 18 ומעלה.

לממצאים המלאים של הסקר

 

 

מחקר משווה סמלים לאומיים

על ידי | אחרונים | אין תגובות

מחקר משווה: דגל, סמל והמנון במדינות לאום דמוקרטיות

כתיבה: אלמוג תורג'מן, עריכה: נועה לזימי ועדי ארבל, סיוע מחקרי: עומר אריכא

פעמים רבות ובהקשרים שונים נשמעות טענות כנגד מדינת ישראל כי סמליה הלאומיים: הדגל, הסמל וההמנון הם בעלי אופי מפלה כלפי המיעוטים החיים בארץ ובפרט המיעוט הערבי. המאפיינים היהודיים הפרטיקולריים המופיעים בהמנון המדינה, בדגלה ובסמלה הרשמי מעוררים את התנגדותם של חלקים מסוימים בציבור הישראלי ושל ארגונים שונים דוגמת עדאלה (המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל) המציגים עצמם כדואגים לזכויות המיעוטים בישראל. ארגון עדאלה הגדיל לעשות ואף מגדיר את "חוק הדגל והסמל" אשר אושר בשנת 1949 על ידי כנסת ישראל ואשר בשנת 2004 הוחלט כי יכלול גם את המנון המדינה, כחוק מפלה. על מנת לנסות להכריע בסוגיה, בחרנו ללמוד על הנעשה במדינות בעלות אופי ומשטר דומה למדינת ישראל – מדינות לאום הדוגלות בעקרונות הדמוקרטיה. לצורך כך, המחקר המובא להלן בחן את השימוש בסמליים לאומיים בקרב 32 מדינות דמוקרטיות מפותחות החברות ב- OECDבדומה למדינת ישראל. ההשוואה נערכה אל מול דגלים, סמלים והמנונים לאומיים של מדינות אלו. מן הממצאים עולה תמונה חד משמעית: ברוב המכריע של המדינות שנבחנו יש שימוש בסמלים לאומיים המבטאים מורשת דתית, אתנית או לאומית של מקימי האומה. להלן עיקרי הממצאים:

• 30 מתוך 32 מדינות אינן הומוגניות מבחינה דתית, דהיינו הקבוצה הדתית הדומיננטית אינה מהווה יותר מ-90% מקרב האוכלוסייה. רק 13 מדינות הומוגניות מבחינה אתנית.
• ב-28 מתוך 32 מדינות, המנון המדינה כולל מילים הנושאות אופי דתי, לאומי או אתני.
• ב-26 מתוך 32 מדינות, סמל המדינה הינו בעל זיקה דתית או לאומית. ב-11 מקרים הסמל נושא צלב או סהר.
• ב-25 מתוך 32 מדינות, דגל המדינה כולל מרכיבים דתיים בעלי זיקה ללאום המייסד, לדת או מולדת היסטורית. ב-11 מקרים הדגל נושא צלב או סהר.
מכל אלה ניתן לראות בבירור כי מדינת ישראל אינה יוצאת דופן בבחירת סמליה הלאומיים. למעשה, השימוש של ישראל בסמלים הלקוחים מתוך ההיסטוריה והמורשת היהודית מהווה ביטוי של מסורת אוניברסלית ארוכת שנים אשר אין בה כדי להעיד על אפליה או הדרה של מיעוטים החיים בישראל.

…למחקר המלא

הקבורה האזרחית בישראל

על ידי | בחדשות, דת ומדינה | אין תגובות

עשרים שנה לחוק הזכות לקבורה אזרחית
חלופית התשנ"ו-1996
יאיר ברלין ואריאל

חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית, שעבר בכנסת בשנת 1996, היה אמור להוות מהפכה בשירותי הקבורה בישראל שתאפשר לכל אזרח המעוניין בכך להיקבר בקבורה אזרחית במימון המדינה. נייר עמדה זה מראה כי על אף שעברו 20 שנה מאז שהחוק נחקק, הוא כמעט אינו מיושם בפועל. נייר עמדה זה מבקש לעמוד על החשיבות הרבה שיש בקידום הקבורה האזרחית עבור כלל הציבורים במדינה. ראשית, ישנו צורך אקוטי בקבורה אזרחית עבור אוכלוסיית חסרי הדת והמסופקים המונה למעלה מ-300,000 איש, רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר. שנית, קבורה אזרחית תחזק את חופש הפרט ותאפשר לכל אדם להיקבר על פי צו מצפונו. שלישית, קידום הקבורה האזרחית יצמצם את החיכוכים המתקיימים לאורך השנים בין הציבור הרחב ובין הממסד הדתי בתחומים כדוגמת חריטה לועזית על המצבה, קבורת נפלים ואופי טקס הקבורה, כאשר מנגד, הממסד הדתי יזכה לעצמאות הלכתית רחבה יותר ופחות התערבות מצד בתי המשפט. רביעית, קידום הקבורה האזרחית ימנע את תופעת הקבורה הלא חוקית בתשלומים גבוהים המתקיימת כיום ביישובים חקלאיים רבים. בסיכומו של דבר נייר העמדה ממליץ להעביר את הסמכויות בנושא הקבורה האזרחית מהמשרד לשירותי דת למשרד הפנים, הן מפני שמדובר בהליך אזרחי ולכן אין זה ראוי שהמשרד לשירותי דת יהיה מופקד עליו, והן בשל העובדה שהמשרד לשירותי דת כשל במהלך השנים ביישום החוק. במקביל, יש לבחון את שינוי הסטטוס של בתי עלמין אזרחיים קיימים לבתי עלמין אזוריים, במטרה שיוכלו לספק שירותי קבורה אזרחית לתושבי האזור. כמו כן, יש להבטיח כי בתי עלמין אזרחיים שיוקמו בעתיד יוגדרו כאזוריים. בנוסף, ראוי לקדם תקצוב פיתוח עצמאי לבתי עלמין אזרחיים שהקמתם מתעכבת בשל חוסר יכולת של הרשויות המקומיות להשקיע סכומי כסף גדולים בהקמתם. כמו כן, על הביטוח הלאומי לעדכן את נהליו ולאפשר מימון של קבורה אזרחית במקרים בהם לא קיימת אפשרות לקבורה אזרחית בתחומי הרשות המקומית.

למחקר המלא

חוקי המסחר והעבודה ביום המנוחה במדינות העולם

על ידי | אחרונים, בחדשות, דת ומדינה | אין תגובות
מחקר זה בוחן את חוקי המסחר והעבודה ביום המנוחה במרבית המדינות המפותחות בעולם. אלו הם הממצאים המרכזיים של המחקר:
  1. ימי המנוחה: ברובן המוחלט של המדינות המפותחות מרבית האזרחים עובדים בימים שני עד שישי, ואילו ימי שבת וראשון משמשים כימי מנוחה. עם זאת, באופן כללי מדינות אינן קובעות את שבת כיום מנוחה רשמי בחוק, ורק חלק מהמדינות קובעות את יום ראשון כיום מנוחה.
  2. היקף ההגבלות: בעוד במרבית מדינות מערב אירופה ישנן הגבלות שונות על מסחר ביום המנוחה, במרבית מדינות צפון אמריקה, מזרח אירופה, סקנדינביה, מזרח אסיה ואוקיאניה, לא קיימות הגבלות משמעותיות על מסחר ביום המנוחה.
הממצא המובהק ביותר העולה מן המחקר הוא מגמה כלל עולמית, של צמצום המגבלות על פעילות מסחר בימי המנוחה. מגמה זו החלה בשנות השבעים, התעצמה בשנות התשעים והגיעה לשיאה בשנים האחרונות במדינות אירופה בצמצום המגבלות על מסחר ביום המנוחה באיטליה, ספרד, צרפת, יוון, פורטוגל, פינלנד, הולנד ודנמרק, אם כי בחלק מהמדינות הללו עדיין ישנן מגבלות ניכרות. למעשה, דרום קוריאה היא המדינה היחידה שבה נוספו מגבלות בשנים האחרונות. ועדיין, גם כיום ישנו מספר לא מבוטל של מדינות – כדוגמת אוסטריה, שוויץ, בלגיה, גרמניה ונורבגיה – שכמעט ואינן מאפשרות פעילות מסחר ביום המנוחה.
  1. סוגי ההגבלות: ישנם סוגים שונים של הגבלות על מסחר ביום המנוחה: הגבלה טוטלית על מסחר מלבד חריגים בודדים; קביעת מספר ימי ראשון מוגדרים שבהם מותרת פעילות מסחר; הענקת סמכויות החלטה לשלטון המקומי; הגבלת פעילותן של חנויות מגודל מסוים (במ"ר); הטלת הגבלות או הענקת החרגות לסקטורים מסוימים.
  2. הדיון הציבורי: הקבוצות המרכזיות התומכות במגבלות על פעילות מסחר בימי המנוחה במדינות השונות הן ארגוני העובדים ובעלי העסקים הקטנים המעוניינים ביום מנוחה ביום ראשון ולצדם קבוצות דתיות כדוגמת הכנסייה המעוניינות בהקדשת יום ראשון להליכה לכנסייה ופעילות דתית. מנגד, התמיכה בהסרת מגבלות על פעילות מסחר ביום המנוחה עולה בדרך כלל מצרכנים המעוניינים לצרוך ביום המנוחה וטוענים לפגיעה בחופש הפרט שלהם, ומקרב גורמים הטוענים כי הסרת מגבלות תחזק את הכלכלה.
חוקי עבודה: במדינות רבות נחקקו חוקים שקובעים כי עובד יועסק ביום המנוחה הרשמי רק אם הוא מעוניין בכך, וכך אי הסכמה של אדם לעבוד ביום זה לא תהווה עילה לאי קבלה לעבודה או לפיטורין. במרבית המדינות המעסיק מחויב לתת לעבוד יום מנוחה חלופי ובנוסף נקבעה ב-53% מהמדינות שנבחנו במחקר (23 מתוך 43) תוספת שכר עבור עבודה בימי ראשון שעומדת בדרך כלל על בין 50% ל-100% משכרו הרגיל של העובד.
 למחקר המלא

 

מחקר המקוואות – המחקר המלא

על ידי | אחרונים, בחדשות, דת ומדינה, מיקווה | אין תגובות

המתח בין דת למדינה הוא אחד מהנושאים המכוננים את השיח הציבורי במדינת ישראל עוד מתקופת טרום הקמתה. מסיבות שונות – פוליטיות ומהותיות – בתקופה האחרונה שב וחזר הדיון בנושאים אלו למוקד סדר היום הציבורי.
נושאים כדוגמת מקומה של השבת במרחב הציבורי, סוגיית הגיור, אופן בחירות רבנים, נישואים אזרחיים ותפקודה של מערכת הכשרות הממלכתית היו חלק ממכלול נושאים שהפכו לסלע מחלוקת עז בשנים האחרונות במאבקים ציבוריים ובהצעות חוק.
גורמים דתיים מסוימים ראו בניסיונות אלו פגיעה קשה ביסודות היהדות ו"גל חקיקה חסר אחריות" ואנטי-דתי, ואילו גורמים אחרים (חלקם דתיים) ראו בניסיונות אלו אפשרות לייצב את היחסים בין דת למדינה בישראל, שייתכן שעלו על שרטון.
למרות שמדובר באחד משירותי הדת החשובים ביותר, אשר מאות אלפי נשים עושות בו שימוש מדי חודש, מערך המקוואות קיבל תשומת לב פחותה.
למעשה, עד היום לא נכתבה עבודה מחקרית המציגה את מערך המקוואות על היבטיו השונים.
האדם החשוף לשיח התקשורתי בישראל עלול להסיק כי אין כל בעיות במערך זה מלבד הדיון על היחס של הבלניות לנשים הבאות לטבול.
למעשה, כפי שיוצג במחקר זה, תמונה זו אינה נכונה כלל וכלל ומערך המקוואות סובל מבעיות רבות נוספות.
מחקר זה הנו תוצר של צוות חשיבה ומחקר שפעל במכון לאסטרטגיה ציונית ועסק במערך המקוואות. המחקר מחולק לשלושה חלקים:

החלק הראשון מתמקד בהיבטים הכלכליים והמנהליים של מערך המקוואות, היבטים המצויים בפיקוחו ואחריותו של המשרד לשירותי דת.
ממצאי חלק זה פורסמו כמחקר עצמאי במאי 2015.
החלק השני מתמקד בהיבטים התברואתיים של מערך המקוואות המצויים בפיקוחו של משרד הבריאות.
ממצאי חלק זה פורסמו כמחקר עצמאי באוקטובר 2015.
החלק השלישי עוסק בהמלצות צוות המחקר לייעול ושיפור של מערך המקוואות, לטווח הקצר ולטווח הארוך.

למחקר המלא

חמשוש ישראלי: המתווה המעשי לסוף שבוע ארוך בישראל

על ידי | בחדשות, דת ומדינה | אין תגובות

יאיר ברלין, איתן ירדן,
אביעד הומינר ואריאל פינקלשטיין

 

הרעיון לקביעת יום שבתון נוסף במדינת ישראל עלה בשיח הציבורי ובכנסת מספר פעמים מאז שנת 2000, כאשר באופן מסורתי, המבקשים להנהיג יום שבתון נוסף במשק התמקדו ביום ראשון.
ההצעה הרצינית ביותר שהונחה על הפרק ביקשה להפוך את יום ראשון ליום שבתון כאשר שעות העבודה של יום זה יושלמו בעיקר ביום שישי שיהווה יום עבודה חלקי, ובהוספת חצי שעת עבודה לכל אחד מהימים שני עד חמישי.
תומכי המהלך העלו מספר טיעונים מרכזיים: לטענתם, המהלך יחזק את הכלכלה הישראלית בשל התאמת ימי החופשה למשקים המערביים בעולם, יחזק את ענפי התרבות, הספורט והתיירות ויאפשר הצגת פתרונות באשר להסדרים הנוגעים למעמד הדתי של יום השבת.
כותבי נייר עמדה זה סבורים כי הטיעונים בדבר היכולת של ההצעה לקדם הסדר מחודש באשר למעמד השבת בישראל מופרזים.
ייתכן אמנם שבתוך מהלך של הסדר כולל לגבי מעמדה של השבת תאפשר הצעה מסוג זה להקהות כמה עוקצים מתוך המחלוקת, אולם, במבט כללי על סוגיית השבת נראה שאין לראות בהצעה זו יותר מאשר כלי עזר אפשרי לכך אך לא הכרחי, בעוד הדגש המרכזי בהסדר המחלוקת על השבת צריך להיות מופנה לכך שיושג הסדר שבתוך גבולות השבת עצמה יספק את הצדדים השונים.
באשר לטיעונים הכלכליים, הרי שוועדה בין-משרדית שהקימה הממשלה לבחינת המהלך, בראשות המועצה הלאומית לכלכלה, הצביעה על השלכות כלכליות שליליות רבות של ההצעה. על פי הוועדה, החיסרון המרכזי של ההצעה טמון בכך שבעקבות הוספת יום עבודה מקוצר בשישי והארכת ימי העבודה באמצע השבוע, פריון העבודה בישראל ייפגע והדבר יפגע בתוצר ובסופו של דבר גם בכיסו של האזרח הפשוט.
זוהי הסיבה שכל הגורמים הכלכליים המרכזיים במדינה מתנגדים להצעה, בטענה שהדבר יפגע בכלכלת ישראל.
התנגדויות משמעותיות נוספות עלו בשל חוסר היתכנות בשל עומסי תחבורה כבדים שייווצרו כתוצאה מיום עבודה חלקי בשישי, ובשל העובדה שגופים משמעותיים כדוגמת צה"ל וחלקים ממערכת החינוך לא ישתלבו במהלך, דבר שיכול להקשות על היתכנותו.
גם בקרב הציבור המוסלמי והדרוזי עלתה התנגדות למהלך, שיהפוך את היום הקדוש לקבוצות אוכלוסייה אלו – המונות כ-%0.
מאזרחי ישראל –ליום עבודה מן המניין. אמנם, גם הוועדה הסכימה כי המהלך יביא ליתרונות ביצירת מרווח רב לתרבות וספורט, אך העמדת הדברים אל מול החסרונות הרבים שביישום ההצעה הביאה לבסוף לפסילת ההצעה.
כמו כן, שני סקרים שונים שבחנו את עמדת הציבור הרחב בנושא מלמדים כי כ-%50 מהציבור תומך בהצעה לעומת %44-%42 המתנגדים לה, וזאת אף אם ההצעה תכלול הפחתה של שעות העבודה השבועיות במשק.
גם מבין התומכים בהצעה, רבים טענו כי אם הדבר יביא לפגיעה כלכלית בכיסם הם יתנגדו לה.

לאור זאת, נייר עמדה זה מציע לשנות כיוון בשיח הציבורי באשר ליום שבתון נוסף, ולהפוך דווקא את יום שישי ליום שבתון מלא, וכך ליצור סוף שבוע ארוך החל מיום חמישי בערב ועד ליום ראשון בבוקר.

אנו סבורים שאת רוב היתרונות עבור הספורט והתרבות בישראל הגלומים בהצעת יום שבתון ביום ראשון ניתן להשיג גם בקידום הצעה זו, ובעיקר בדגש על שילוב ספורטאים דתיים בתחרויות הספורט בישראל.

למחקר המלא

השבת בישראל: תמונת מצב

על ידי | בחדשות, דת ומדינה | אין תגובות

אריאל פינקלשטיין

עוזר מחקר: עומר אריכא

 

מחקר זה הוא הפרסום השלישי במסגרת פרויקט "שביל הזהב" במכון לאסטרטגיה ציונית העוסק בסוגיית השבת. קדמו לו הפרסומים "שבת ישראלית – הצעה להסדרת מעמד השבת בישראל ברוח אמנת גביזון- מדן" , ו"עוד שבת של כדורגל? מתווה להסדרת משחקי הכדורגל והספורט בשבת".
בעוד מטרת שני הפרסומים הקודמים הייתה להציע מתווים להסדרה מחודשת של מעמד השבת בישראל, מטרתו של נייר זה הנה מחקרית בעיקרה: הצגת מסד נתונים מסודר על הפעילות בשבת בישראל בתחומי התרבות, הבילוי, המסחר והתחבורה הציבורית. במסגרת הפעילות המחקרית של הצוות בתחום השבת עלה הצורך בכתיבת מחקר מסוג זה. באופן מפתיע, על אף שהשיח הציבורי בישראל עוסק רבות בסוגיית השבת, לא נערכה עד כה בדיקה משמעותית על היקף הפעילות בשבת בתחומים השונים.
הנתונים המרכזיים המוצגים תדיר בנושא זה הם סקרי דעת קהל או מחקרים הבוחנים את היקף העבודה בשבת, אך לא מחקרים הבוחנים את היקף הפעילות בשבת של ענפים ותחומים שונים.
מטרתו של מחקר זה היא להשלים חוסר זה על מנת להעשיר את הדיון הציבורי בסוגיית השבת ולבססו על מידע רלוונטי ומעודכן כפי שנבדק בדצמבר 2015.

הפרק הראשון של המחקר הוא פרק מבוא הסוקר את החקיקה השונה העוסקת ביום השבת.
פעילות בתי הקולנוע בשבת נסקרת בפרק השני, פעילות המוזיאונים המוכרים בשבת נסקרת בפרק השלישי ופעילות מוסדות התרבות (היכלי תרבות ותיאטראות) בשבת נסקרת בפרק הרביעי.

הפרק החמישי בוחן את פעילות הקניונים ומרכזי הקניות בשבת, והפרק השישי בוחן את פעילות התחבורה הציבורית בשבת.
הפרק השביעי בוחן בקצרה את פעילות גני החיות והגנים הלאומיים בשבת.
בתחילת כל פרק יוצג מבוא מתודולוגי לנתונים המוצגים בפרק.

בחלק מהפרקים יוצג גם פילוח של הנתונים בחלוקה לפי מחוז.

החלוקה למחוזות בכל הפרקים במחקר זה הנה על פי החלוקה הרשמית של המדינה.

הפרק השמיני והאחרון מציג דיון קצר במשמעות הממצאים ומנתח לאורם את האפשרות להגיע להסדרה מחודשת של מעמד השבת בישראל.

ראוי לציין כי על אף שהמחקר מקיף תחומים וענפים רבים, ישנם כמה תחומים שלא נכללו בו בעקבות קשיים מתודולוגים: מחסור במסד נתונים ראשוני שעליו ניתן לבסס בדיקה או קושי לאסוף נתונים בהיקף נרחב.
כך, בתחום המסחר המחקר בדק קניונים ומרכזי קניות בלבד, אך אין בו התייחסות להיקף הפעילות של חנויות רבות שאינן פועלות במתחמי קניות מוגדרים.
כמו כן, לא נבדק היקף הפעילות של מרכולים בשבת, נושא שעלה לכותרות בשנים האחרונות בשל מאבקים שונים בסוגיה זו בתל אביב ובירושלים.
בשני תחומים אלו אין רשימה מסודרת של חנויות או מרכולים הפועלים במדינה.
בדומה לכך, בתחום התרבות והבילוי לא נבדק היקף הפעילות של בתי קפה ומסעדות וכן לא נבדק היקף הפעילות של בריכות בשבת.
חשוב להדגיש שבכל ארבעת התחומים הללו ידוע בוודאות על פעילות רחבה בשבתות, אך כאמור בשל הקשיים המתודולוגיים לא תהיה אליהם במחקר זה התייחסות.

למחקר המלא

ארגון עדאלה נגד מדינת ישראל

על ידי | אחרונים, בחדשות, מדינת לאום | אין תגובות

תקציר

מאז הקמתה ביולי 2005, מבקשת תנועת ה-BDS לקדם חרמות, מניעת השקעות והטלת עיצומים על מדינת ישראל במטרה לשלול את קיומה כמדינה יהודית. חלק משמעותי באסטרטגיה של תנועת ה-BDS היא הפיכתה של ישראל למדינה מצורעת בעולם באמצעות הצגתה כמדינת אפרטהייד המפלה את אזרחיה הערבים באופן מכוון וממוסד.

עדאלה מידעון
אחד הגופים התורמים לתעמולה זו הוא דווקא ארגון ישראלי, עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, אשר טוען באופן עקבי כי מדינת ישראל מקדמת מדיניות מפלה נגד אזרחי ישראל הערבים. להוכחת טיעון זה, הקים עדאלה "מאגר מידע" הכולל 57 חוקים המפלים לטענתם את אוכלוסיית ישראל הערבית.
דוח זה סוקר באופן פרטני את רשימת החוקים שפורסמו באתר עדאלה, ובוחן האם יש ממש בטענות הארגון לקיומה של אפליה נגד אזרחי ישראל הערבים. ממצאי הדוח מראים כי עדאלה בחר לנקוט באסטרטגיה של סילוף המציאות ופרשנות מוטה במטרה להציג את ישראל כמדינה בעלת עשרות חוקים מפלים.
ממצאי הדוח, המובאים באופן מפורט בפרק הסיכום, מראים באופן ברור כי טענות ארגון עדאלה משוללות כל יסוד בשל כמה גורמים מרכזיים:

א. רובם הגדול של החוקים ברשימה (53 מתוך 57) אינם מתייחסים כלל למוצאם של אזרחי המדינה, ואלה שכן, עושים זאת במטרה למנוע אפליה. כך למשל, פקודת סדרי השלטון והמשפט המגדירה את ימי המנוחה וכן חוק השימוש בתאריך עברי, מחריגים מפורשות מוסדות ורשויות המשרתות אוכלוסיות לא יהודיות וקובעים עבורן הסדרים המתאימים לצרכיהן.

ב. ב-21 מקרים, טענות עדאלה לאפליה נובעות מעמדתו הקיצונית של הארגון השוללת את אופייה של מדינת ישראל כמדינת לאום בכלל וכמדינת הלאום של העם היהודי בפרט. לדוגמא, חוק יד יצחק בן-צבי מוגדר כחוק מפלה משום שהמוסד נועד לקדם מטרות ציוניות.

ג. ל-18 חוקים ישנן מקבילות בדמוקרטיות מערביות. לדוגמא, על פי עדאלה, חוק הדגל הינו חוק מפלה. על בסיס טענה מופרכת זו ניתן לטעון שכל מדינה הנושאת צלב על דגלה הינה מדינה המפלה את המיעוטים בתוכה שאינם נוצרים. השוואה מעמיקה יותר בין החוקים מצאה לעתים קרובות כי דווקא החקיקה בישראל מכילה יותר ביחס למיעוטים.

ד. לפחות ב-13 מקרים, קיים פער גדול בין הכתוב באופן מפורש באותם חוקים לבין הפרשנות המוטה (ולעתים אף מעוותת) שעדאלה מעניק להם. במקרים מסוימים קשה להצביע על עצם האפליה. לדוגמא, חוק רמת הגולן נחשב לחוק מפלה משום "שמטרתו הענקת מגן חוקי להחלת הדין הישראלי על שטח רמת הגולן אשר נכבש על ידי ישראל". מהי האפליה בחוק שנועד להעניק זכויות שוות לכלל תושבי הגולן? לעדאלה הפתרונים.

ה. 8 חוקים נועדו להגן על ביטחונם של כלל אזרחי ישראל ללא הבדל דת, גזע ומין. בכלל חוקים אלה ניתן למצוא שורה של תיקוני חקיקה בחוק סדר הדין הפלילי ובפקודת בתי הסוהר אשר נועדו לסייע לכוחות הביטחון למנוע מתקפות טרור. חוקים אלה פוגעים רק במי שחשודים באופן מובהק בפעילות טרור ללא הבחנה בין יהודים לערבים. למעשה מי שטוען שחוקים מסוג זה הם חוקים מפלים, הוא זה שחוטא בהכללה נגד הציבור הערבי ולמעשה יוצר את הזיקה בינם לבין טרור.

ו. 7 חוקים אינם נוגעים כלל לאזרחי ישראל הערבים, אלא למי שאינם אזרחים ועל כן מדינת ישראל אינה מחויבת לפעול כלפיהם בשוויון. ניתן להמחיש עד לאן מגיע האבסורד באמצעות הדוגמא של פקודת המסחר עם האויב (דבר חקיקה מנדטורי, יש להזכיר) אשר כלול ברשימת החוקים המפלים, לאור העובדה שכל "המדינות שהוכרזו ככאלה (איראן, סוריה ולבנון) היו מדינות ערביות ו/או מוסלמיות".

ז. בחלק מהחוקים הנמנים במאגר, האפליה היא דווקא נגד האוכלוסיה היהודית. לדוגמא: סעיף 7א' בחוק יסוד: הכנסת, אשר נועד למנוע את התמודדותן של מפלגות הפועלות נגד קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הופעל רק נגד רשימה יהודית. כמו כן, התיקונים לחוק לקליטת חיילים משוחררים הצביעו על אפליה הקיימת נגד יהודים ומגזרים נוספים, המחויבים לשרת שלוש שנים בתנאי קיום מינימליים תוך עיכוב התפתחותם המקצועית והאישית. זאת כאשר בפני כל אזרח ערבי עומדת האפשרות לקבל פטור משירות או לחילופין להתנדב לשירות במסגרת שירות אזרחי וליהנות מכלל ההטבות המוענקות לחיילים משוחררים.

ח. במספר חוקים מתבסס עדאלה על סטטיסטיקות פשיעה בלתי שוויוניות. על פי היגיון זה, אם בני המגזר הערבי הם המורשעים העיקריים בהפרת חוקים, אזי משתמע כי אותו החוק מוכרח להיות גזעני. על אף שייתכן ומעורבותו של המגזר הערבי בעבירות מסוימות גדולה מחלקו באוכלוסייה, הדבר אינו משליך כהוא זה על נחיצות החוק או מעיד על אפליה. הפתרון למצב זה אינו ביטול החוק אלא עידוד יחס ממלכתי ושומר חוק בקרב כלל האוכלוסייה.

כמו כן, עיון מעמיק ברשימת החוקים "המפלים" לפי עדאלה, מביא למסקנה החשובה כי לא כל העדפה היא אפליה. ואכן, רוב החוקים המובאים במאגר החוקים של ארגון עדאלה, כלל אינם מפלים את ערביי ישראל אלא מסייעים לקדם את ישראל כמדינה יותר יהודית ויותר דמוקרטית הפועלת לטובת כלל אזרחיה.

למחקר המלא

מתן תמיכות וקמחא דפסחא במועצות הדתיות

על ידי | דת ומדינה | אין תגובות

מאת אריאל פינקלשטיין

מזה שנים רבות המועצות הדתיות בישראל מחלקות כספים לתמיכה כלכלית (להלן: תמיכות) וקמחא דפסחא בהיקף של מיליוני שקלים בשנה.
מחקר זה מעלה ממצאים עגומים באשר לחלוקת הכספים הללו. המחקר מצא כי רוב מוחלט של דוחות הביקורת שעסקו בנושא לאורך שני העשורים האחרונים הראו שהחלוקה נעשית ללא כל קריטריונים. בשל כך, כספי קמחא דפסחא אינם מגיעים בהכרח לנזקקים, וכספי תמיכות מועברים לגופים שאינם אמורים לקבל כספי תמיכות המיועדים לתחום שירותי הדת. נוסף על כך, נמצאו בעיות רבות בתחום המנהל התקין: חוסר פיקוח על השימוש בתמיכות, מתן תמיכות עבור ביצוע שירותים ומתן תמיכות בזמן שהמועצה הדתית מצויה בגירעון.
מעל כל אלו מרחפת העובדה שלא פעם מתן תמיכות וקמחא דפסחא העלה חשדות לעברות על טוהר המידות ולמעשי שחיתות. במקרים רבים נמצא כי כספי התמיכות וקמחא דפסחא חולקו באופן אישי על ידי גורמים פוליטיים, ובמספר מקרים אף הוכח כי כספים הועברו לעמותות שבראשן עמדו בכירי המועצה הדתית. כמו כן, ישנם מקרים שבהם כספי קמחא דפסחא שימשו לצורך חיזוק הכוח הפוליטי של מפלגות פוליטיות.
באשר להמלצות: ראשית, מוצע לאסור על מועצות דתיות לבצע חלוקת קמחא דפסחא – הן מפני שלא מדובר ב"שירותי דת" והן מפני שלמועצות הדתיות אין המקצועיות והמומחיות שיש לגופי הרווחה בנושא זה.
שנית, מוצע לעדכן את הנהלים בנושא מתן תמיכות, כך שהמועצות הדתיות יחויבו במספר כללי שקיפות, שהעיקרי שבהם הוא פרסום הקריטריונים לחלוקת הכספים וכן נתונים מרוכזים על כספי התמיכות שניתנו בשנים הקודמות.

למחקר המלא

עוד שבת של כדורגל? מתווה להסדרת משחקי הכדורגל והספורט בשבת

על ידי | אחרונים, בחדשות, דת ומדינה | אין תגובות

אביעד הומינר ואריאל פינקלשטיין

פסק דין שניתן על ידי בית הדין לעבודה באוגוסט האחרון העלה על סדר היום הציבורי את סוגיית קיום משחקי כדורגל בשבת. פסק הדין קבע שקיום משחקי ליגות הכדורגל בשבת הוא עברה על החוק, מכיוון שקבוצות הכדורגל לא קיבלו כל היתר להעסקה בשבת. פסק הדין פתח דיון ציבורי רחב בנושא קיום משחקי הכדורגל בשבת. הדיון נגע לא רק בשאלת חוקיות העסקת השחקנים שומרי המסורת ביום זה, אלא בעצם קיום המשחק הפומבי תוך חילול שבת, ובשאלת יכולתם של שומרי מסורת להשתלב בעולם זה כשחקנים וכצופים.

יש להבחין בכך שענף הכדורגל בישראל כולל בתוכו שתי סוגיות שונות: הכדורגל המקצועני (הליגות הבכירות) והכדורגל העממי (הליגות הנמוכות והליגות לילדים ולנוער). אמנם החלטת בית הדין לעבודה התייחסה לכדורגל המקצועני, אך הדיון הציבורי שמתנהל בימים אלו עוסק גם בכדורגל העממי, ולפיכך מן הצורך להתייחס באופן משמעותי גם אליו. למעשה, הדיון הציבורי בנושא הכדורגל העממי רלוונטי לכלל הספורט העממי בישראל ואף לספורט המקצועני במספר ענפים.

בהתייחסו לסוגיית הכדורגל המקצועני בוחן נייר העמדה את משחקי ליגת העל בעונת הכדורגל 2015-2014, ומצביע על כך שבעונה זו רק 57 משחקים – המהווים 23.75% מהמשחקים במהלך העונה – נערכו בזמן שעל פי ההלכה הוא שבת, כאשר 29 מתוכם החלו פחות משעה לפני צאת השבת. מכאן שבמחזורים רבים ניתן לדחות מעט את תחילת המשחקים כך שהם לא ייערכו בזמן שעל פי ההלכה הוא שבת.

בנוסף, מצביע נייר העמדה על כך שרוב המשחקים המתחילים זמן רב לפני צאת השבת מתקיימים במסגרת השלב הסופי של העונה (הפליי-אוף). הדבר לא קשור בהכרח לשעון הקיץ, אלא להחלטה מכוונת לערוך משחקים בשלב זה בשעות מוקדמות הרבה יותר מאשר בשאר העונה, לעתים אף בצהרי היום. לפיכך, נראה כי ניתן לעשות מאמץ מסוים ולדחות חלק מהמשחקים לשעות מאוחרות יותר.

כמו כן, נייר העמדה מעלה כי ברוב מחזורי הליגה נערכו חמישה משחקים ביום השבת (רובם, כאמור, לאחר צאת השבת), ושני משחקים בימים ראשון ושני. למרות זאת, בשמונה מחזורים (כרבע מהמחזורים) נערכו ארבעה משחקים ביום השבת ושלושה משחקים בימים ראשון ושני. משכך, נראה שאין מניעה להעביר עוד כמה משחקים לימים ראשון ושני כך שלא ישוחקו בשבת. כמו כן, בשבתות הקיץ ניתן לקיים משחקים בימי שישי סביב השעה 17:00, וכך אכן נעשה בעבר הלא-רחוק. על כל זאת יש להוסיף כי אם תתקבלנה אחת ההצעות להוספת ימי שבתון למשק בימים ראשון או שישי, נראה שהדבר יקל עוד יותר על העברת משחקים לימים אלו, ואף לימי חמישי.

באשר לסוגיית הספורט העממי בוחן נייר העמדה מספר הצעות שונות להגדלת ימי המנוחה בישראל, מתוך תפיסה שלפיה יש לפעול על מנת שכלל האימונים, המשחקים והתחרויות של הספורט העממי לא יתקיימו בשבת, וזאת כדי לאפשר לחלקים רחבים ככל הניתן של האוכלוסייה להשתתף באירועים הללו. אנו סבורים שהפתרון האידאלי בסוגיה זו הוא ביטול הלימודים בימי שישי. לדעתנו, מדובר בפתרון הדורש את הרפורמה הפשוטה ביותר מחד גיסא, ומאידך גיסא מאפשר לעולם הספורט העממי בישראל שדרוג משמעותי, לצד יתרונות נוספים שאינם קשורים לספורט.

עם זאת, בשלב הראשוני, ומתוך הבנה שלא ניתן לקדם רפורמה מעין זו בזמן קצר, אנו ממליצים להעביר לימי שישי את אליפויות הספורט לנוער הנערכות אחת לתקופה, ובמידת האפשר אף להעביר אותן לערבי החול במהלך השבוע או לימי חופשה מרוכזים כדוגמת חנוכה. ההמלצה בהקשר זה היא שמשרד החינוך – בתיאום עם משרד התרבות והספורט – יוציא הנחיה שתאפשר לתלמידים המשתתפים באירועים אלו להשתחרר אליהם (באישור ההורים כמובן).

בסיכומם של דברים מן הראוי להעיר כי למרות המתח הרב לכאורה שסוגיות אלו טומנות בחובן בהקשרו של השסע הדתי-חילוני, נראה כי בפועל הסוגיה איננה כה סבוכה, ושעם מעט רצון טוב ומאמץ של הגורמים הרלוונטיים ניתן להגיע לפתרונות מוסכמים שכלל הציבור הישראלי יצא נשכר מהם.

למחקר המלא

לימודי האזרחות

על ידי | חינוך ומנהיגות, ללא קטגוריה, מדינת לאום | אין תגובות

הקדמה

מפריט שולי במערכת השעות של תלמיד התיכון, מקצוע לימודים זניח ונטול יוקרה, הולך מקצוע האזרחות וקונה לו מעמד של מקצוע מרכזי. תלמידי התיכון בישראל מחויבים כיום ללימודי אזרחות בהיקף כפול מזה שהיה עד לפני שנים ספורות. גם תלמידי חטיבת הביניים, ולעתים אף תלמידי בית הספר היסודי, לומדים כיום אזרחות – שלא כבעבר. הדור הבא של אזרחי ישראל מצטייד כיום, יותר מהדורות שקדמו לו, בכלי-ידע מועילים לקראת השתלבותו בחייה המורכבים של המדינה.

אולם, אליה וקוץ בה. התהליך המבורך מלווה בליקויים קשים. התחדשותו של מקצוע האזרחות, בדמות הכנתם של תוכנית ליבה, תוכניות לימודים וספרי לימוד, נעשתה בלי ליווי של דיון ציבורי הולם. כך הוענקה לקבוצה האידיאולוגית הדומיננטית באקדמיה הישראלית הזדמנות לעצב את המקצוע כרצונה, ולהשפיע השפעה ארוכת טווח על תודעתם של אזרחי ישראל ועל דמותה העתידה של המדינה. הכפלתו של היקף החומר בלימודי החובה באזרחות הובילה לכלילתם של נושאים שנויים במחלוקת, והטיפול בהם נעשה בדרך מגמתית. לאלו נלוותה מגמה של האחדת תוכני הלימוד בכל מערכות החינוך הממלכתי, מגמה שהובילה ליישור קו כללי עם צורכיהם האידיאולוגיים של בתי הספר הערביים.

מהו אפוא תפריטו האזרחי החדש של התלמיד הישראלי? הנה, תחילה, כמה דוגמאות בולטות.

  • הוא לומד שמדינת לאום היא רעיון בעייתי, ושהדגם הדמוקרטי האידיאלי, אם לא הבלעדי, הוא הדגם הליברלי הקיצוני המעדיף את הפרט על פני הכלל ואת הזכויות על פני החובות.
  • מתוך כך, הוא נחשף למסר שיש מתח בין היהדות והדמוקרטיה.
  • מוריו התרגלו כבר לראות כיצד שנה אחר שנה עוסקות בחינות הבגרות בהבלטה יתרה בפן הדמוקרטי של המדינה, ומזניחות את הצד היהודי שלה. כך, למשל, נושא זכויות אדם ואזרח, שהוא מרכיב בסיסי בתפיסה הליברלית, הוא הנושא היחיד שהופיע כחומר חובה לבחינה בכל 16 המיקודים לבחינות הבגרות שנערכו עד כה (כולל חורף תשס"ט). המורים יודעים שכדאי שהלימוד בכיתה יותאם למגמה זו.
  • בספר "להיות אזרחים בישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית" לחטיבה העליונה שבהוצאת משרד החינוך, הספוג ברוח פוסט-לאומית, הוא נתקל בפרק שנכתב, באופן חריג, בידי מחבר שאינו איש המשרד. זהו הפרק על השסע היהודי-ערבי בישראל, והמחבר הוא ד"ר אסעד ע'אנם, לימים ממנסחי "מסמך החזון של הערבים הפלסטינים בישראל" הקורא לביטול יהודיותה של מדינת ישראל. בפרק זה נחשף התלמיד לתמונה היסטורית מעוותת, המתעלמת מחלקם של ערביי ישראל בהתפתחות השסע.
  • באותו ספר, בפרק על השסע האידיאולוגי בישראל, לומד התלמיד לדעת שהימין הישראלי הוא הצד היחיד המסכן את הדמוקרטיה ונוקט אלימות, ושרצח רבין הוא חלק בלתי נפרד מכך. כך גם בנושאים נוספים. למשל, ספרי הלימוד וההשתלמויות שמוריו מקבלים מכוונים את התלמיד להאמין שהעמדה הלגיטימית היחידה בשאלת האקטיביזם השיפוטי היא זו של השופט אהרן ברק.

אלו הם רק מקצת הממצאים שאנו מבקשים להביא לידיעת הציבור, ובפרט לידיעתם של מעצבי מדיניות החינוך בישראל. בעינינו, כפי שנסביר בהמשך, משמעותה של התמונה שממצאים אלו מציירים היא פגיעה עמוקה בארבעה ממדים: בחינוך הציוני, בחינוך הדמוקרטי, בחינוך לביקורתיות, ובסיכוי להפחתת המתח בין חלקי החברה הישראלית. נייר העמדה המלא, מאת ד"ר יצחק גייגר, מורה לאזרחות ולשעבר חבר ועדת המקצוע במשרד החינוך, פורס בהרחבה את תמונת המצב ומפרט מסקנות והמלצות. זהו נייר מקיף, מוער וממוסמך שאנו מקווים שיילמד בידי הנוגעים בדבר וישמש בסיס לדיון ציבורי. התקציר שלפנינו מציע את עיקרי הדברים.

מסמכים להורדה

         א.         ד"ר גייגר יצחק, נייר העמדה המלא בנושא לימודי האזרחות

         ב.         תקציר מנהלים, לימודי האזרחות .

          ג.          הטייה בהוראת האזרחות-דוגמאות בולטות

         ד.         עיקרי הדברים לדיון בועדת החינוך.

         ה.         הוראת האזרחות- מצגת לועדת החינוך

     ו.          דו"ח מעקב הוראת האזרחות 2012 מתוקן ל-  5.12.2012

ההליכים בכנסת

פרוטוקול ועדת החינוך מה-25.11.09

מן העיתונות, בעקבות פרסום נייר העמדה

"אינדוקטרינציה איננה חינוך למופת", הארץ, ד"ר יצחק גייגר, 21/09/10.

'עושה להם סדרת חינוך', News1,  דרור אידר, 06/09/2010

'משרד החינוך משכתב ספר באזרחות בשל "ביקורת רבה מדי על המדינה"', הארץ, אור קשתי,29/08/10:

חגית ששר, "האזרחות נגד הציונות". מקור ראשון 22.01.10

"לימודי האזרחות שמאלניים",  מורן זליקוביץ', YNET 25.11.09

"ועדת החינוך: לשנות את לימודי האזרחות", אפרת זמר, NRG 25.11.09

בן דרור ימיני, "מטמטמים את ילדינו", מעריב, 9.05.09

ישראל הראל,"המורה גדעון מלמד אזרחות". הארץ 30.04.09

שי אפרתי, "מנפלאות הדמוקרטיה הישראלית". אם תרצו 28.11.09

הספריה האלקטרונית- תוכניות לימודים

על ידי | דת ומדינה, מדינת לאום | אין תגובות
מחקרים

 

היסטוריה וזיכרון במערכת החינוך: הסכסוך הישראלי-ערבי בראי ספרי הלימוד להיסטוריה בישראל 1948-, 2000, אלי פודה 2002

 

מקומם של לימודי הציונות במערכת החינוך כיום, יובל וורגן, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 25.6.07

הוראת ההיסטוריה בארץ ובעולם, פרופ' יואב גלבר, המכון לאסטרטגיה ציונית, 2009

פוסט ציונות במערכת החינוך הממלכתית, ליאון גרשוביץ', המכון לאסטרטגיה ציונית, 2009

 

כנסת

 

פרוטוקול מישיבת ועדת החינוך בנושא החינוך הציוני, 18.12.06

 

מאמרי דעה

 

היסטוריה ידועה מראש, ד"ר משה צימרמן, פנים יולי 1998

ציונות אינה רק "לאומיות", פרופ' דן מכמן, פנים יולי 1998

 

על המהפכה השקטה במערכת החינוך, יורם חזוני, תכלת חורף תשס"א

 

לימודי אזרחות על ספסל הנאשמים, עדי ראונר, מכתב למערכת הארץ 2.12.09

 

חינוך ערכי- על דמוקרטיה וציונות בספרי הלימוד, ניר בומס, ישראל היום 6.1.10

 

הפוסט-ציונות היא בכלל פוסט-מפא"יניקיות, עמוס נוי 1.9.10

 

האם מערכת החינוך מנסה לגדל ילדים לאומנים?, תמר רותם, הארץ-גלריה 5.9.10

 

הליבה של הליבה, ידידיה שטרן, הארץ 8.9.10

חינוך לאינדוקטרינציה, מאמר המערכת, הארץ, 31.08.10

 

אזרחות למופת, בני נויברגר, הארץ 15.9.10

פטריוט ציוני גאה, צבי צמרת, הארץ 20.9.10

 

לא צריך ספר אזרחות, עידית רובין, הארץ 20.9.10

היסטוריה לא כהווייתה, צבי צמרת 25.10.10

 

כתבות

 

אזרחות זרה, עופרה לקס, בשבע 6.10.05

 

"יום הנכבה" של מערכת החינוך, אריק בנדר ואיתמר ענברי, nrg 22.7.07

 

בלחץ הימין, הסיר אתר של משרד החינוך אזכור לפליטים פלסטינים, אור קשתי, הארץ 18.3.10

 

זעם בוועדת מקצוע האזרחות עקב השינויים בספר הלימוד, אור קשתי, הארץ 1.9.10

 

משרד החינוך העביר את רובו של תקציב האזרחות ללימודי יהדות, אור קשתי, הארץ 5.9.10

האם מערכת החינוך מנסה לגדל ילדים לאומנים?, תמר רותם, הארץ 5.9.10

תלמידי תיכון יוצאים למאבק ללימוד ספר ההיסטוריה שכולל את הנרטיב הפלסטיני, אור קשתי 24.10.10

 אחרים

 

תוכנית אזרחות פעילה, אתר הקרן החדשה לישראל

אזרחות- לא מספיק, דו"ח פרויקט דמוקרטיה

 

הוראת האזרחות בשירות לאומנות צרה, ד"ר גדי ראוזנר, הבלוג של ד"ר אריה קיזל 30.8.10

 

על עיצוב הזיכרון בספרי לימוד בהיסטוריה לבתי הספר הערביים בישראל 1948-2008, ד"ר אריה קיזל 13.9.10

המועצה הפדגוגית בישראל

על ידי | חינוך ומנהיגות, מדינת לאום | אין תגובות

ד"ר צבי צמרת מסכם את תקופת כהונתו בתפקיד יושב ראש המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך תוך הצגת מספר כשלים מרכזיים במערכת החינוך הישראלית: התפקוד המוגבל של המזכירות הפדגוגית, הפוליטיזציה שמאחורי המקצוע תרבות ישראל, ריבוי המקצועות לבגרות, מעמד מקצועות היסוד ואופן הוראת האזרחות. מוצע להקים מועצה מרכזית לחינוך בדומה למודל של המועצה להשכלה גבוהה.

לנייר העמדה המלא

תכנית לימודים בדיפלומטיה ציבורית לתלמידי תיכון

על ידי | חינוך ומנהיגות, מדינת לאום | אין תגובות

זאב בן-שחר

 

  • אנו מגישים במסמך זה הצעה להטמעת תכנית לימודים בדיפלומטיה ציבורית במערכת החינוך העל-יסודית.
  • מטרת התכנית היא להקנות לתלמידי תיכון ידע תאורטי בדיפלומטיה ציבורית וארגז כלים מעשיים בתקשורת אפקטיבית. במהלך הלימודים ייחשפו תלמידים למגוון מקורות מידע אנושיים, טקסטואליים ומבוססי טכנולוגיה המציגים את דימויה של ישראל בעולם.
  • התוכנית שאנו מציעים נשענת על שתי רגליים: הרגל המקצועית-אובייקטיבית עוסקת בלימוד עקרונות תיאורטיים ויישומיים של דיפלומטיה ציבורית ומשלבת תכנים מתוך מקצועות כמו יחסים בינלאומיים, מדע המדינה, תקשורת וסוציולוגיה. הרגל הישראלית-סובייקטיבית עוסקת באתגרי ההסברה הישראלית, בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי, בהבנת מצבה הגאו-פוליטי של ישראל וכד'.
  • לאחר מאות הרצאות שנשאנו בנושא זה בפני אלפי סטודנטים בארץ ובחו"ל, אנו מעריכים כי אחת הסיבות לירידה במעמדה של ישראל בדעת הקהל העולמית, היא העדר האמונה בדרכה של הציונות. מצאנו כי תלמידי תיכון רבים אינם יודעים לבטא באופן חד וברור את זכותה של ישראל להתקיים, ורבים לא מבינים או משוכנעים בלגיטימיות של מדינות לאום בכלל, ובמדינת לאום לעם היהודי בפרט.
  • עליית חשיבותה של הדיפלומטיה הציבורית בעשורים האחרונים, קשורה בתהליכי גלובליזציה והתבססות עידן המידע והמדיה. עקב התפשטות טכנולוגיות תקשורת, עליית משקלה של דעת הקהל והשפעתם של ארגונים לא ממשלתיים, השחקנים המרכזיים בזירה הפוליטית, אינם עוד מנהיגים ונציגים רשמיים בלבד.
  • השחיקה בתדמיתה של ישראל בעולם והעמקתו של השיח האנטי-ישראלי, קוראים להרחבת הפעילות בשדה הדיפלומטיה הציבורית. פעילות מסוג זה, תוך תיאום בין משרד החינוך לבין משרד החוץ, הינה הכרחית להבטחת יציבותה של ישראל, ויש בה כדי להגן על עוצמתה החברתית-כלכלית.
  • ההכרה בחשיבותה של פעילות דיפלומטית ציבורית, הובילה מוסדות אקדמיים בארץ ובעולם לפיתוח של תוכניות לימוד בנושא וליישומן. כיום, דיפלומטיה ציבורית מהווה תחום לימודים מרכזי בתכניות אקדמיות לדיפלומטיה וממשל, תוך השקה לתחומי דעת כגון: יחסים בינלאומיים, יחסי ציבור ומדיניות ציבורית, מדע המדינה, תקשורת וסוציולוגיה. מוסדות להשכלה גבוהה בישראל כבר מיישמים המלצות של הוספת "אזרחים דיפלומטים" ויוזמות "אנשים לאנשים" ומציעים התמחויות בדיפלומטיה ציבורית במסלולי לימוד שונים.
  • אנו מאמינים כי לאור חשיבותה של הדיפלומטיה הציבורית להתנהלותה של מדינת ישראל בקרב עמי העולם, ומתוך הכרה בנחיצותם של כלי המשגה בהקשר של זהות יהודית וציונית, יש לשלב לימודים מתחום זה, בבתי הספר התיכוניים ובמוסדות להשכלה גבוהה גם יחד.
  • אנו סבורים כי תכנית הלימודים המוצעת בדיפלומטיה ציבורית, משתלבת היטב עם תכניות הלימודים הקיימות באזרחות ובהיסטוריה לחטיבה העליונה, ומעבה בהן יסודות לאומייםציוניים לצד תכנים אזרחייםדמוקרטיים.
  • מקור ההשראה למיזם זה, הוא תכנית ייחודית בדיפלומטיה ציבורית שהושקה ב-2003. ד"ר טל בן-שחר, מרצה לפסיכולוגיה מאוניברסיטת הרווארד ומהמרכז הבינתחומי בהרצליה, השיק את התכנית במסגרת עבודתו ב- ,The David Project אחד מארגוני ההסברה המרכזיים בקרב יהודי ארה"ב. מאז 2003, עברה התכנית שורת התאמות בהלימה לצרכי התלמיד ולדרישות המערכת.
  • בעשור האחרון, יושמה התכנית בקרב אלפי תלמידים, ביותר מ 100 בתי ספר תיכוניים יהודים בארה"ב, וכן בעשרות תכניות מטעם פרויקט "מסע", של הסוכנות היהודית ומדינת ישראל.
  • במקביל, בשנים האחרונות התנסו בלימודים אלה מאות ישראלים במוסדות חינוך פורמאליים כגון בית הספר הריאלי העברי בחיפה והמרכז הבינתחומי בהרצליה, וכן במסגרת תוכניות בחינוך הבלתי פורמאלי כמו "שגרירים צעירים" ומועצות נוער מקומיות.
  • התכנית המובאת בנייר זה הינה דינמית וגמישה – ניתן להרחיבה או לקצרה בהתאם לקהל התלמידים, שיקולי זמן ומבנה המערכת. ניתן לשלב תכנית זו כיחידת לימוד במסגרת מקצועות החובה כמו אזרחות ו/או היסטוריה. לחילופין, ניתן לשלבה כמגמת מקצוע בחינוך העל יסודי.
  • תכנית הלימודים המוצעת כוללת בין היתר:
    1. מושגי יסוד בדיפלומטיה ציבורית
    2. תכנים היסטוריים-לאומיים וגיאו-פוליטיים
    3. גישות שונות בהסברה ובמיתוג
    4. ארגז כלים בתקשורת בין אישית
    5. ארגז כלים טכנולוגי
    6. מיומנויות חשיבה מסדר גבוה
    7. עקרונות באקטיביזם קהילתי
  • התכנית נשענת על למידה מתוך התנסות ומשלבת סיורים לימודיים, השתתפות בכנסים אזוריים וכן מפגשים עם דמויות וגופים מן המציאות שמחוץ לכותלי ביה"ס.
  • הפגשתם של תלמידי המגמה עם עמיתים ממדינות אחרות, יש בה כדי לקדם רשת של קשרים אשר תשרת את מנהיגיו של הדור הבא. יתר על כן, מפגשים אלה אשר יתקיימו בעיקר על פלטפורמה טכנולוגית מתקדמת, יש להם גם פוטנציאל של שיתוף פעולה עם פיתוחי היי-טק מקדמי תקשורת המונים.
  • בין היתר, סוקר נייר זה גם את היתרונות בהטמעת התכנית בפריפריה, את יחסי ישראל והתפוצות ואת הקשר העמוק שבין עמיות יהודית לדיפלומטיה ציבורית.

לנייר העמדה המלא

נאמנות קקל לעקרונותיה לאור טיוטת ההסכם בינה לבין המדינה / עדי ארבל

על ידי | אדמות ציבוריות | אין תגובות

בתאריך ד' בסיוון תשס"ט, 27.05.09, ולקראת ישיבת דירקטוריון קק"ל שנערכה באותו יום, הובאה בפני חברי דירקטוריון קק"ל טיוטת ההסכם בין המדינה לקק"ל מיום כ"ז באייר תשס"ט, 21.05.09. בשל העובדה כי פרטי ההסכם הועברו לחברי הדירקטוריון רק ביום הישיבה, החליטו חברי הדירקטוריון אשר השתתפו בישיבה לדחות את הדיון בנושא. מועד חדש לישיבה נקבע ליום י' בסיוון תשס"ט, 2.06.09. ערב ישיבה זו,  הועברה טיוטת הסכם נוספת בין המדינה לקק"ל אשר לצורך חוות דעת זו, אינה שונה באופן מהותי מהטיוטה המקורית.[1][1]

המכון לאסטרטגיה ציונית רואה בהמשך פעילותה של קק"ל, בהתאם לעקרונות שנקבעו במסמכי היסוד של קק"ל, אינטרס ציוני מהמעלה הראשונה. לאור זאת, מבקש המכון להציג את חוות דעתו על טיוטת ההסכם בין קק"ל למדינה:

  1. בסעיף 1 של ההסכם נאמר כי קק"ל תומכת ברפורמה במינהל מקרקעי ישראל. כפי שכבר פורט בנייר עמדה אשר פורסם בחודש מאי 2009 מטעם המכון לאסטרטגיה ציונית,[1][2] יש בהצעת הרפורמה בגרסתה הנוכחית כמה רכיבים הפוגעים בחזונה הציוני של מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי. נייר עמדה זה כולל המלצות מפורטות לפתרון אותן בעיות, וזאת מבלי לפגוע במטרות הרפורמה.
  1. סעיף 2 קובע כי קק"ל "מסכימה לניהול קרקעותיה ע"י רשות המקרקעין… לרבות העברת בעלות בקרקע לידי החוכרים… באופן שיישמרו עקרונות קק"ל ביחס לקרקעותיה". סעיף זה עלול שלא לעמוד במבחן המציאות: בפני בית המשפט העליון עומדת עתירה כנגד ממ"י וקק"ל,[1][3] המבקשת כי ממ"י תחכיר את קרקעותיה של קק"ל בניגוד לעקרונות היסוד של קק"ל. בהסכם המוצע אין כל התייחסות לתרחיש שבו המצב המשפטי לא יאפשר לרשות לנהל את אדמותיה של קק"ל בהתאם לאותם העקרונות. במקרה כזה נמצא כי קק"ל תעמוד בפני שוקת שבורה, מכיוון שמצד אחד תהיה מחויבת להסכם זה, ומצד שני לא תוכל להמשיך ולנהל את אדמותיה בהתאם למטרותיה המקוריות כפי שפורטו בתזכיר ההתאגדות. על ההסכם לכלול התייחסות לתרחיש שכזה, כך שיובטח הסדר שלפיו תוכל קק"ל להמשיך ולפעול על פי עקרונותיה – אם באמצעות חקיקה מתאימה, ניהול עצמאי של קק"ל את נכסיה, ואם בכל דרך אחרת.
  1. סעיף 6.1 קובע כי: "כנגד העברת הבעלות למדינה… תעביר המדינה לבעלות קק"ל או חברת 'הימנותא' קרקע פנויה ובלתי מתוכננת באותו היקף בנגב ובגליל". סעיף זה בעייתי מכמה סיבות:
‏א.    יש לוודא כי הקרקע שתועבר לידי קק"ל תהיה קרקע הניתנת לפיתוח עתידי ולא קרקע הנמצאת באזורים שאינם בני-פיתוח, דוגמת שמורות טבע, מצוקים וכד'. סעיף 6.4, אשר קובע כי לפחות 90% אחוז מהקרקעות שיועברו לקק"ל יאותרו בדרום הנגב ובמרכזו, מחזק חשש זה. לא מיותר לציין כי גם אם ניתן יהיה לנצל שטחים אלה לטובת התיישבות, הסיכויים לכך הינם קלושים בשל הביקוש הנמוך להתיישב באזורים אלה.
‏ב.     קרקעות קק"ל מיועדות בין השאר לאפשר התיישבות יהודית. נהיר וברור לכל כי באזור עירוני במרכז הארץ שבו מקובלת שיטת הבנייה הרוויה, ניתן ליישב כמות גדולה יותר של תושבים מאשר בשטח בן אותו גודל בגליל או בנגב, המאופיין בדרך כלל בצורת התיישבות כפרית. לכן, את חילופי הקרקעות בין המדינה לקק"ל אין לעשות על בסיס דונם תמורת דונם, אלא על בסיס ערך כספי,המשקף באופן נכון יותר את פוטנציאל ההתיישבות בקרקע. לאור זאת, יש לתקן את ההסכם כך שחובת הנאמנות לנכסי האומה לא תיפגע.
‏ג.      חברת 'הימנותא' היא חברת בת של קק"ל ואינה מחויבת לעקרונות היסוד של קק"ל, וככזו יכולה למכור את קרקעותיה. למעשה, יש חשש כי קרקעות אשר נמצאות בקניין-עד עבור העם היהודי, יוחלפו בקרקעות אשר יהיו בבעלותה הזמנית של 'הימנותא', עד אשר יבחר מאן דהו למוכרן. לכן, אין לכלול את 'הימנותא' או כל צד שלישי אחר, בחילופי קרקעות בין מדינת ישראל לקק"ל.
  1. סעיף 12 קובע כי הסכם זה מהווה "תיקון לאמנה בין המדינה לקק"ל". בפועל ולאור כל האמור לעיל, הוא מהווה פגיעה במהות העקרונית של כתב האמנה המקורי הקובע, בין השאר, כי אדמות קק"ל ינוהלו בכפיפות לתזכיר ההתאגדות של הקרן הקיימת לישראל ולתקנותיה.
  1. סעיף 13 קובע כי "הצדדים מסכימים כי היועץ המשפטי לממשלה יכריע בכל חילוקי דעות הנוגעים לפרשנות ההסכם וליישומו". בהסכם רגיש מסוג זה, מינוי בא כוחו של אחד הצדדים, וכזה הוא היועץ המשפטי לממשלה ביחס למדינה, לשמש כבורר במחלוקות בין הצדדים, נוגד כל נורמה משפטית. מעבר לעובדה בלתי מתקבלת על הדעת זו, היועץ המשפטי הנוכחי כבר חיווה דעתו, בניגוד לחוות דעת אחרות בנושא, כי במצב המשפטי הנוכחי, קק"ל לא תוכל לנהל את אדמותיה בהתאם לעקרונות היסוד שעל פיהם הוקמה.[1][4]

לאור האמור לעיל, מומלץ בזאת לחברי דירקטוריון קק"ל לדחות את הצעת ההסכם הנוכחי בין המדינה לקק"ל, כל זאת עד אשר לא ייערכו בו השינויים הנדרשים. יתרה מכך, מחוות דעת משפטית אשר קיבלנו בנדון עולה כי בטרם יוחלט לאשר את ההסכם המוצע, על כל חבר דירקטוריון, ועל אחת כמה וכמה על כל חבר בהנהלה, לבדוק אם אישורו יהווה הפרה של חובתו כנאמן וכעובד ציבור ליישום מדיניות קק"ל בהתאם לעקרונותיה המקוריים.

בבליוגרפיה כללית

על ידי | ללא קטגוריה | אין תגובות

ביבליוגרפיה כללית בנושא הקרן הקיימת לישראל

 

גרייצר א', "המדיניות הקרקעית של הקרן הקיימת לישראל והשפעתה על הפיתוח העירוני בארץ ישראל בתקופת המנדט", ש' רייכמן ואחרים (עורכים),קרקע: קובץ עיונים לציון שמונים שנה לקרן הקיימת, ירושלים, 1983, ע"מ 70- 86.

כץ י', בחזית הקרקע- קרן קיימת לישראל בטרום מדינה, ירושלים , תשס"ב.

כץ י', והארץ לא תימכר לצמיתות- מורשת קרן קיימת לישראל והחלת עקרונותיה בחקיקה בישראל, המכון לחקר תולדות קרן קיימת לישראל בשיתוף עם הקתדרה ללימודי תולדות קרן קיימת לישראל ומפעליה באוניברסיטת בר אילן, תשס"ב.

מרקוביצקי י', רוח העמקים- מפעלות קק"ל כנדבך בבניין הבית הלאומי, 1920- 1936, משרד הביטחון- ההוצאה לאור תשס"ז- 2007.

קרק ר' (עורכת), גאולת הקרקע בארץ ישראל: רעיון ומעשה, ירושלים, 1990.

שירן א', חלקה של הקרן הקיימת לישראל בהתיישבות הביטחונית והפוליטית ערב מלחמת העצמאות, במהלך המלחמה ובסיומה, החוג לתולדות קק"ל וההתיישבות היהודית בארץ ישראל, 25, 1996.

ההליכים בכנסת

על ידי | אדמות ציבוריות | אין תגובות

לאחר תגובת המדינה, שניתנה כאמור במאי 2007, הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק פרטית[1] בה הוצע לעגן בחוק את העיקרון לפיו ממ"י מנהל את קרקעות קק"ל לטובת העם היהודי. קרי, לעגן בחקיקה את ההתחייבות שקיבלה על עצמה המדינה באמנה משנת 1961. הצעת החוק זכתה להצלחה גדולה מאוד בקריאה טרומית (64 מול 16). הדיון בהצעת החוק עבר לועדת הכלכלה, בראשותו של ח"כ גלעד ארדן מהליכוד,  להכנה לקריאה ראשונה. עד היום נערכו שלושה דיונים בוועדה.

לאור הימשכות ההליכים, והמו"מ שנערך בין המדינה לקק"ל בנוגע לעיסקת חילופי קרקעות,  הועלתה לאחרונה הצעת חוק נוספת שבאה להסדיר את עסקת חילופי הקרקעות בין המדינה לקק"ל. להלן ההסדרים המרכזיים בהצעת החוק החדשה:

1)קק"ל תעביר לידי המדינה את נכסי המקרקעין שבבעלותה אשר הזכויות בהם הוקצו לצד ג' לפני כניסתו לתוקף של חוק זה (סעיף 2).

2)המדינה תעביר לקק"ל קרקעות פנויות בנגב (90% מהקרקעות בעסקה) בגליל וברמת  הגולן (10%) שבהם לא נעשתה הקצאת זכויות כלשהי (סעיף 3).

3)שטח המקרקעין שיועבר לקק"ל לא יקטן מסך שטח המקרקעין שהיה בידי קק"ל עובר לתחילת החוק (סעיפים 3.2 ו- 17.5).

4)קק"ל לא תקבל לידיה מקרקעין שמוגדרים מקרקעי ייעוד[2]  או קרקעות ציבוריות   אחרות, אגמים וכו'. העסקה כן תכלול מקרקעין המשמשים לשטחי מרעה (סעיפים 3.3 ו- 3.4).

5)קק"ל תקבל עבור העסקה תמורה בסך של 900 מיליון ₪ (סעיף 7). מספר החברים מטעם קק"ל במועצת מקרקעי ישראל יישאר ללא שינוי (סעיף 15).

לצפייה בהצעות החוק (נוסחRtf ):

       הצעת החוק מינהל מקרקעי ישראל התשס"ז-2007

      הצעת חוק חילופי מקרקעין התשס"ח-2008

[1] הצעת חוק מינהל מקרקעי ישראל (תיקון- ניהול קרקעות קק"ל לטובת העם היהודי) התשס"ז- 2007.

[2] סעיף 107 לחוק המקרקעין:

 "מקרקעי יעוד"  מקרקעי ציבור המיועדים לתועלת הציבור, והם

(1)     שפת הים, לרבות מקרקעין שבתחומי נמל;

(2)      נהרות, נחלים ותעלות וגדותיהם;

(3)     דרכים ומסילות ברזל, לרבות מקרקעין המשמשים תחנות של מסילות ברזל;

(4)     נמלי תעופה;

(5)     סוגים אחרים של מקרקעי ציבור שנקבעו בתקנות, באישור ועדת כלכלה    של הכנסת, כמקרקעי יעוד לענין פרק זה.

ההליכים בבג"ץ

על ידי | אדמות ציבוריות | אין תגובות

I) העתירות

בעקבות החלטת היועצת המשפטית של ממ"י, להקפיא את חילופי הקרקעות הפרטניים, יצא מכרז לשיווק מגרשים בגבעת מכוש בכרמיאל. במכרז נאמר מפורשות שמכיוון שמדובר בקרקעות קק"ל, המדינה מחויבת לפעול לפי האמנה ועל כן הקרקעות מיועדות ליהודים בלבד.

בעקבות מקרה זה הוגשו שלוש עתירות לבג"צ. העתירה הראשונה הייתה של משפחת אבו ריא שרצתה לרכוש מגרש בכרמיאל. על פי מסמכי בי-דין ומכתבים שנמסרו לצדדים, עולה הרושם שהמדינה פתרה את בעייתה של משפחת אבו ריא (כנראה באופן פרטני של חילוף קרקע).

אולם לבג"צ הוגשו שתי עתירות נוספות אשר תקפו את המדיניות הכללית של מינהל מקרקעי ישראל, להבדיל ממקרה בודד, לפיה מינהל מקרקעי ישראל מנהל את קרקעות קק"ל תוך הפליית האוכלוסיה הערבית.

למשל, ארגון עדאללה והאגודה לזכויות האזרח דורשים מבג"ץ לבטל את תקנה 27 לתקנות חובת מכרזים (להלן: "תקנת הפטור") המאפשרת למינהל מקרקעי ישראל (להלן: ממ"י) לפטור את הקרן הקיימת לישראל (להלן: קק"ל) ממכרז הנערך באופן הרגיל של מכרזים ציבוריים, ולערכו בהתאם לכתב האמנה החל בין במדינה לקק"ל. לשון התקנה:

"היתה עסקה במקרקעין של קק"ל טעונה מכרז לפי תקנות אלה, רשאי המנהל לערוך את המכרז באופן התואם את כתב האמנה שנכרת בין המדינה לבין קק"ל ביום ב' בכסלו התשכ"ב (28.11.1961)."

לצפייה בעתירות(נוסח PDF ):

העתירה של אבו ריא
העתירה של האגודה לזכויות האזרח
העתירה של עדאללה

מסקנת ביניים: העתירות נושאות אופי כללי ולא פרטני. הן תוקפות את ההסדר המשפטי משנות ה- 60 לפיה קרקעות קק"ל מנוהלות ע"י ממ"י בהתאם לתזכיר קק"ל, בטענה שהסדר זה אינו עומד בתנאי השוויון.

II) תשובת המדינה

המדינה, כמייצגת את מינהל מקרקעי ישראל, הגישה את תגובתה לבג"צ לאור הנחיותיו של היועץ המשפטי לממשלה במאי 2007. עמדתה של המדינה היא שהעותרים צודקים, ואין אפשרות לקיים עוד את ההסדר המשפטי שנקבע בשנות ה-60, וניהול קרקעות קק"ל ע"י ממ"י באופן שבו יישמרו מטרות קק"ל, הן בלתי שוויוניות ומפלות. על כן דעתה של המדינה היא שיש לקבל את העתירות ולנהל את קרקעות קק"ל באופן שוויוני.

לצפייה בתשובת המדינה(נוסח PDF ):

תשובת המדינה

III) תשובת קק"ל

קק"ל, באמצעות משרד עורכי הדין ש. הורביץ, הגישה את תגובתה לבג"צ. במסמך ארוך ומעניין, פורסת קק"ל את טענותיה לפיהן יש לדחות את העתירות מחמת ההסדר המשפטי שקיים בין המדינה לקק"ל (האמנה), וקיומם של אינטרסים חשובים אחרים שמקיימים את ערך השוויון המהותי.

לצפייה בתשובת הקק"ל (נוסח PDF ) :

תשובת הקק"ל

IV) בקשת ההצטרפות של אנשי המכון

המכון לאסטרטגיה ציונית קידם מהלך לפיו תורמים מפורסמים יבקשו להצטרף להליך בבג"צ במטרה להביע את עמדתם לפיה זכותם תיפגע אם יתקבלו העתירות. המבקשים להצטרף הינם: פרופ' ישראל אומן, רא"ל (במיל') משה יעלון, מר דובי הלמן, פרופ' דוד קאסוטו, פרופ' שמחה יגל ופרופ' דוד קאסוטו.

לצפייה בבקשת ההצטרפות ותגובת הבג"צ(נוסח PDF ו-Word ):

בקשת ההצטרפות
תגובת הבג"צ

V) החלטות הבג"צ

ביום 24.9.07 נערך דיון בבג"צ בעתירות. יום לפני הדיון שלחה המדינה בקשה לדחיית הדיון במספר חודשים, בטענה שבינם לבין קק"ל נערך מו"מ לחילופי קרקעות. לטענת המדינה עסקה זו יכולה לפתור את הסוגייה שעלתה בעתירות.

בג"צ החליט לדחות את הדיון בשלושה חודשים, תוך שהוא קובע שההסדר הפרטיקולרי שהיה נוהג בעבר של חילופי קרקעות פרטניים ישוב על כנו למשלך שלושת החודשים ובתנאי- שהקרקעות שתקבל קק"ל יהיו באזורים שאינם מפותחים ואינן ניתנים לשיווק.

ביום 9.1.08, נעתר בג"צ לבקשת דחייה נוספת של שלושה חודשים. לפיכך, למדינה ולקק"ל יש ארכה עד ה- 3.4.08 להגיע להסדר חילופי קרקעות.

בהודעה של המדינה מיום 3.4.08 עולה שהמו"מ בין המדינה לקק"ל עלה על שרטון, ולכן אין מנוס מקביעת דיון בעניין. בג"צ קבע ביום 30.5.08 שיקבע דיון בתיק.

ביום 28.9.08 נערך דיון בסוגיה. קק"ל, על ידי בא-כוחם, עו"ד אלכס הרטמן, הציגה את העמדה לפיה יש לחזור להסדר שהיה נהוג לפני שנת 2004. פרקליטות המדינה טענה שיש למצוא הסדר כללי של חילופי קרקעות עקב הסרבול הבירוקראטי.

במהלך הדיון קבעו שופטי בג"צ, ואף כתבו זאת בהחלטתם, שהבעיה הפרטנית של משפחת אבו ריא נפתרה, והוסכם, גם על ידי העותרים, שכיום לא עומדת על הפרק בעיה כזאת של מישהו אחר. משמע- העניין העקרוני הוא שעומד על הפרק.

בהחלטה שנתנו שופטי בג"צ נקבע עוד שלכאורה היה ניתן למחוק את העתירות, אך יש לקבוע מדיניות כוללת בעניין ולכן הן נשארות בעינן. המדינה וקק"ל קיבלו עד סוף חודש ינואר 2009 בכדי להסדיר את עסקת חילופי הקרקעות. בינתיים לא נקבע מועד דיון חדש.

לצפייה בהחלטות הבג"צ והודעות המדינה(נוסח PDF ):

החלטה 9.1.08

החלטה 30.5.08

החלטה 24.9.07

החלטה 28.9.08

הודעה 3.1.08

הודעה 6.4.08

סקירה היסטורית

על ידי | אדמות ציבוריות | אין תגובות

רקע היסטורי ומשפטי

 עו"ד אריאל גלבוע

 

א. הקמת קק"ל

קק"ל הוקמה בשנת 1901 ע"י הקונגרס החמישי של התנועה הציונית בבזל. התנועה הציונית קבעה שהקרן תהיה פרטית והכנסותיה יגיעו בעיקר מכספי תורמים יהודים. מטרת התנועה הציונית הייתה שקק"ל תתקיים לנצח. מקור השם לקוח מפסוק במשנה- "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא". [1] עקרון על שנקבע ע"י קק"ל כבר מראשית דרכה, היה האיסור למכור קרקעות אלא להחכירם בלבד. עקרון זה מבוסס על הפסוק "והארץ לא תימכר לצמיתות". [2]

הרצל ראה בחזונו קרן פרטית של העם היהודי אשר תהיה שייכת לו ורק לו לנצח נצחים. הוא קבע שעל קק"ל "להיות קניין עד שאין לנגוע בו". עוד הוסיף ואמר חוזה המדינה: "העם יהיה לא רק המייסד של הרכוש לשם מטרה זו, אלא תמיד ותדיר גם בעליו. על ידי כך יימנע שימוש שרירותי, שלא כמטרות המייסד".

ב. קק"ל כזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית

קק"ל הינה זרוע מרכזית של ההסתדרות הציונית, המתפקדת בעיקר כגוף רוכש, מפתח ומיישב, של קרקעות בארץ ישראל. מעמדה של ההסתדרות הציונית הוכר רשמית לראשונה בכתב המנדט שנתן חבר הלאומים לבריטניה ב-24.2.1922.

הכרת מדינת ישראל, לכשהוקמה, בהסתדרות הציונית, היה בחוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ ישראל, התשי"ג-1952 (להלן: חוק המעמד). עיקרו של חוק המעמד הוא הכרה בהסתדרות הציונית העולמית כגוף המוסמך, בין היתר, לפעול לטובת פיתוח הארץ ויישובה.

פעילותה של ההסתדרות הציונית הוסדרה, לפי הוראת חוק המעמד, בשתי אמנות. בתחילה, נכרתה אמנה בשנת 1954, ובהמשך, נכרתה אמנה שנייה אשר החליפה את הראשונה, בשנת 1979. אמנות אלו קובעות כי ייעוד ההסתדרות הציונית כולל:

א. התיישבות חקלאית;
ב. רכישת קרקע והכשרתה, ע"י ההסתדרות, קק"ל וקרן הייסוד.

ג. קק"ל- הסדרה משפטית:
קק"ל נרשמה כחברה פרטית באנגליה בשנת 1907. פעילותה המרכזית באותה תקופה הייתה רכישת קרקעות בארץ ישראל לצורך גאולתם עבור העם היהודי. בשנת 1920 נרשמה קק"ל כחברה זרה בארץ ישראל.

לאחר הקמת המדינה, נרשמה קק"ל כחברה ישראלית על פי הוראות חוק קק"ל התשי"ד-1953. החוק אינו קבע שקק"ל תהפוך לאורגן של המדינה. הוראותיו באות להסדיר את הרישום של קק"ל כחברה ישראלית ותו לא. יש לציין, שהכנסת ראתה צורך לחוקק את חוק קק"ל מתוך הכרה בחשיבות מעמדה של קק"ל, כפי שנהגה עם ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית.

במסגרת ההתאגדות כחברה ישראלית, נוסחו מסמכי היסוד של החברה, קרי, התזכיר והתקנון, בהתאם לפקודת החברות (החוק החל דאז). התזכיר אושר ע"י שר המשפטים. סע' 3 לתזכיר רלוונטי לענייננו, ולפיו:

סע' 3(א): "קק"ל מוסמכת לקנות, לרכוש בדרך חכירה/חליפין, לחכור או לרכוש זכות בכל דרך אחרת, קרקעות, יערות, זכות חזקה וכל זכות אחרת בנכסי נדל"ן ומקרקעין, המצויים בתחום שנקבע (תחום זה הוא שטח המצוי תחת שיפוט מדינת ישראל), לשם יישוב יהודים על הקרקעות והנכסים האמורים."

סע' 3(ג): "כספי קק"ל מיועדים להועיל במישרין או בעקיפין לבני דת, גזע או מוצא יהודי… מטרות הלוואי של קק"ל נועדו לשרת את מטרות היסוד של יישוב יהודים, ולסייע בביצועה."

בהמשך להתאגדות קק"ל כחברה ישראלית ולעיגון התאגדות זו בחוק קק"ל, פעילות קק"ל מול מדינת ישראל תואמה והוסדרה באמנה משנת 1961. בתאריך 28.11.1961 נחתמה אמנה המסדירה את העברת קרקעות קק"ל לניהול מינהל מקרקעי ישראל, בהתאם לחקיקה שגובשה באותה עת. האמנה קיבעה 3 עקרונות מרכזיים:

1.שמירת מעמד נפרד לקק"ל ולקרקעותיה (סע' ג'(6), (1) (16) לאמנה);
2.איסור מוחלט על מכירת קרקעות קק"ל (סע' א);
3.מחויבות ממ"י לנהל את מקרקעי קק"ל בכפוף לתזכיר קק"ל- קרי,
לשם יישוב יהודים. (סע' ג(4)).

אמנה זו היא הבסיס לשיתוף פעולה, כיום, בין המדינה לבין קק"ל בכל הנוגע לקרקעותיה. במסגרת האמנה הוסכם, כאמור, שניהול קרקעות קק"ל יהיה בידי מינהל מקרקעי ישראל, והמינהל יעביר לקק"ל את ההכנסות מהחוכרים והמשתכנים.

עוד נקבע באמנה כי לקק"ל תהיה נציגות של כמעט מחצית מהחברים במועצת מקרקעי ישראל, שהיא הגוף שאמור לפקח ולהתוות את מדיניות מינהל מקרקעי ישראל.

בכדי להבטיח את קיומם של שלושת העקרונות המרכזיים שפורטו לעיל, נכנסה האמנה לתוקף רק לאחר גמר חקיקת שלושה חוקים מרכזיים, שהתקבלו בעת ובעונה אחת, המסדירים את ניהול ואת מדיניות המקרקעין של מדינת ישראל:
1) חוק יסוד: מקרקעי ישראל
2) חוק מקרקעי ישראל התש"ך-1960
3) חוק מינהל מקרקעי ישראל התש"ך-1960.

העיקרון המנחה בשלושת החוקים לעיל הוא כי אין להעביר בעלות במקרקעי המדינה, ובקרקעות קק"ל, אלא ניתן להחכירן בלבד. כל העברת בעלות במקרקעי קק"ל, כפוף לאישורה (סע' 2 (7) לחוק מקרקעי ישראל).

מתוך דברי ההסבר לחוקים אלו, ומתוך הדיונים שקדמו לחקיקתם, עולה כי נקבע פוזיטיבית לשמר את עצמאותה של קק"ל כגוף נפרד ממדינת ישראל, ולא להלאים את קרקעותיה ולהופכן לקרקעות מדינה (כהצעת מפלגת מק"י, באותה תקופה). זאת בהתבסס על הרציונל, כי אלו קרקעות שרכישתן מומנה ע"י העם היהודי על תפוצותיו, ולכן עליה להיוותר בבעלותו, ולא לעבור לבעלות המדינה. בדברי ההסבר לחוק ממ"י נכתב, כי חוק ממ"י נועד להסדיר חוקית את יישום האמנה שבין המדינה לקק"ל.[3]יתרה מזאת, אמנה זו הוקראה ע"י שר האוצר בפני הכנסת, במעמד חקיקתם של החוקים דנן.[4] תפקידו של ממ"י ע"פ האמנה והחקיקה הקיימת, היא לנהל את מקרקעי ישראל. מקרקעי ישראל כוללים שלושה סוגי מקרקעין:
1) מקרקעי המדינה.
2) מקרקעי רשות הפיתוח.
3) מקרקעי קק"ל.

ההסדר החל לגבי מקרקעי קק"ל הוא הסדר פרטיקולרי בעל תנאים ייחודיים, המעוגנים באמנה שבין קק"ל למדינה. בכדי שניהול מקרקעי המדינה ייעשה, מטעמי יעילות, בידי גוף סטטטורי אחד, נעתרה קק"ל והסכימה להפקיד לניהולו של ממ"י את נכסי המקרקעין שבידה. אולם, בכדי להבטיח כי ניהול זה לא יחרוג ממטרות קק"ל ומהאינטרסים אליהם היא מחויבת מעצם קיומה ומכוח מטרות היווסדה, עיגנה קק"ל את אופן ניהול קרקעותיה באמנה, המהווה הסכם מחייב בין המדינה לקק"ל.
סע' ג(17)-(18) לאמנה הוא סע' יציאה- ביטול ההתקשרות. עילות הביטול הן אם אחד הצדדים לאמנה מעוניין בכך. עילה שנייה היא אם יתבטל או ישונה ח"י: מקרקעי ישראל, רשאית קק"ל לבטל את ההתקשרות עם המדינה ולבטל את ההסדר המסמיך את ממ"י לנהל את קרקעותיה.

ד. קרקעות קק"ל

שטח מדינת ישראל הוא כ- 22 מיליון דונם. מינהל מקרקעי ישראל מנהל כ- 93.5% משטח זה. בידי קק"ל מצויים כיום כ- 2.564 מיליון דונם, המהווים 13.1% מכלל הקרקעות המוסדרות שבניהול ממ"י. חשוב לציין, שקרקעות קק"ל מנוהלות ע"י ממ"י, אולם הבעלות עליהן נשארה בידי קק"ל.

I) היקף הקרקעות בבעלות קק"ל בעת הקמת המדינה
לפי סקירת הספרות הרלוונטית בנושא, בעת הקמת המדינה היו בבעלות קק"ל קרוב למיליון דונם (954,843 אלף דונם). קרקעות אלו נרכשו ע"י כספים של תורמים יהודים, מבעלי קרקעות ערבים, קרקעות בבעלות המנדט הבריטי וכיוצ"ב). קרקעות אלו הניחו את התשתית למפעל הציוני.

II) היקף הקרקעות שהמדינה מכרה לקק"ל לאחר הקמת המדינה (עסקאות המיליון הראשון והשני)
לאחר קום המדינה נערכו שני עסקאות גדולות של מכירת קרקע בין המדינה לקק"ל. קק"ל רכשה מרשות הפיתוח (הגוף האחראי על רכוש נפקדים- כלומר, רכוש ערבי שננטש בעקבות מלחמת השחרור), סך קרקעות שהגיע בסופו של דבר ל- 1.35 מיליון דונם.
העסקאות כונו המיליון הראשון והשני, כשבפועל רק העסקה הראשונה מומשה במלואה, ואילו השנייה, מסיבות מגוונות, מומשה רק בחלקה.
ויכוח היסטורי, שמלווה היום את הדיון הציבורי, ניטש סביב התמורה ששולמה למדינה ע"י קק"ל עבור אותם הקרקעות. הטענה איתה יש להתמודד היא האם הקרקעות נמכרו במחיר שוק מלא, או שמא דובר במחיר נמוך מן הרגיל שנועד לצורך העברת קרקעות לקק"ל בכדי שיועברו לעם היהודי.
לאור המחקר ההיסטורי בתחום, ניתן לתמוך את הטענה שהמחיר ששולם למדינה ע"י קק"ל עבור הקרקעות היו במחיר שוק מלא. רוב הקרקעות נמכרו במחיר של 18.25 לירות ארץ ישראל בממוצע לדונם. לפי החוקר ארנון גולן, מחיר זה נמצא בטווח מחירי העסקאות של אותה התקופה שהיה בין 12 ל- 28 לירות לדונם.
יש לציין שמחיר קרקע עירונית בתל אביב שונה מקרקע חקלאית בפריפריה. בנוסף, לאור הכמות האדירה של הקרקעות, ובעיית התיעוד ההיסטורי, אין בנמצא תשובה חדה וברורה לסוגיה.

III) חילופי קרקעות
לאור העיקרון של קק"ל לפיה יוחכרו קרקעותיה ליישוב יהודים בלבד, התפתחה פרקטיקה, בין קק"ל למינהל מקרקעי ישראל, לפיה כל מגרש של קק"ל שנחכר ע"י חוכר לא-יהודי הועבר לבעלות המדינה, כשבתמורה קיבלה קק"ל מגרש שווה ערך, הן בגודל השטח והן בערך הכספי, במקום אחר.

פרקטיקה זו התנהלה בשקט, ללא כל הד ציבורי. במצב דברים זה יכלה המדינה לשמור על עיקרון השוויון מחד, ולשמור על מחויבותה לקק"ל לכבד את האמנה שנכרתה ביניהן.

בחודש מאי 2004 מינתה הממשלה ועדה לבחינת רפורמה במינהל מקרקעי ישראל (ועדת גדיש). הוועדה הגישה את המלצותיה בדצמבר 2004 והן אושרו בממשלה ביוני 2005. עיקרי המלצות הוועדה הנוגעים לעניינו הן:
א. הקטנת החיכוך בין האזרחים למינהל ע"י הקניית בעלות על הקרקע בבנייה רוויה. על מנת להשיג מטרה זו יש להחיל דין אחד על בעלית הזכויות בכל מקרקעי ישראל- המדינה, רשות הפיתוח וקק"ל.
ב. יש לשאת ולתת עם קק"ל על העברת הבעלות בקרקעות קק"ל העירוניות שיש בהן זכויות לצדדים שלישיים במדינה.

מסקנת ביניים- ועדת גדיש המליצה שיש לערוך עם קק"ל עסקת חילופי קרקעות גדולה. בעקבות המלצה זו, החליטה היועצת המשפטית של מינהל מקרקעי ישראל, להפסיק עם הפרקטיקה של חילופי הקרקעות שנהגה עד אז, כפי שפורט לעיל, משום שיש לערוך עסקה גדולה של חילופי קרקעות שבה יידונו כל ההסדרים הכספיים.

שיקול נוסף להפסקת הפרקטיקה של חילופי הקרקעות היה הרצון למנוע מצב שבו מוחלפות לאזרח הבעלויות על הקרקע עליו הוא יושב. לדוגמא- אזרח שחכר קרקע של המדינה, עלול להתעורר יום אחד ולגלות שהוא תחת בעלות של קק"ל עקב חילוף קרקע במקום אחר.

עמדת המכון לאסטרטגיה ציונית

על ידי | אדמות ציבוריות | אין תגובות

מדוע הקצאת קרקעות קק"ל ליהודים

אינה מהווה הפליה?

עו"ד יואל גולובנסקי,עו"ד אריאל גלבוע

1)  טענתם המרכזית של העותרים היא שמינהל מקרקעי ישראל, כאורגן של מדינת ישראל, חייב לפעול בשוויון בהקצאת קרקעות קק"ל ולהחכיר אותם גם ללא-יהודים. פרקליטות המדינה וחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה מסכימים עם טענה זו וגורסים שטענת השוויון גוברת על האמנה שנכרתה בין קק"ל למדינה.

2)  טענתנו היא שזכות השוויון, כפי שנטענה על ידי העותרים אינה זכות מוחלטת, ושישנם דרכים שונות להגשים את זכות השוויון בלי לפגוע בזכויות של העם היהודי, ולפיכך עליה לסגת בפני זכויות ואינטרסים אחרים.

3)  המדינה כרתה אמנה עם קק"ל בתחילת שנות ה- 60. אמנה זו ביטאה את התחייבות המדינה כלפי קק"ל לנהל את קרקעותיה לפי המטרות שנקבעו בתזכיר החברה. המדינה הכירה, הלכה למעשה, בתפקידה ההיסטורי של קק"ל ברכישת קרקעות ליהודים בארץ ישראל.

4)  מדינת ישראל ביטאה והגשימה באמנה שכרתה עם קק"ל, בנוסף לחקיקת חוק קק"ל והשארת הבעלות על הקרקעות של קק"ל בידיה את ייעודה כמדינה יהודית. אין המדובר באמנה גרידא אלא באמנה שמגשימה את החלום הציוני של רכישת קרקעות ליהודים בארץ ישראל. מדינת ישראל, היא מדינה יהודית אשר מהווה בית לאומי לעם היהודי. מתוקף זה, מחויבת מדינת ישראל לדאוג לצרכיו של העם היהודי וליישב אותו על אדמותיה. זאת בנוסף למהותה כמדינה דמוקרטית. מחויבותה של המדינה לדאוג לעם היהודי היא מחויבות שיורדת לשורש תפקידה ומהותה של מדינת ישראל.

5)  טענתנו לא שוללת את המסקנה שהמדינה מחויבת לנקוט בשוויון כלפי כלל אזרחיה, מתוקף היותה מדינה דמוקרטית. אולם, המדינה יכולה, ובמקרים מסוימים אף מחויבת,  לנקוט בשוויון בדרכים אחרות, כאלו, שלא יפגעו בחובתה כלפי קק"ל והעם היהודי להקצות את קרקעות קק"ל ליהודים בלבד. המדינה חייבת לשלב  ולאזן את האינטרסים הנובעים מעצם היותה מדינה יהודית ובין אינטרסים הנובעים מהיותה מדינה דמוקרטית.

6)     בפני המדינה עומדות אפשרויות רבות לקיים את זכות השוויון של אזרחיה הלא-יהודים. היא יכולה לעשות כן בהקצאת יישובים או שכונות נפרדות של לא-יהודים. היא יכולה להוציא מכרזים רק ללא-יהודים, ממגזרים שונים, במקומות מיועדים בהם ישנה אוכלוסיה זהה של אותו מגזר. המדינה יכולה לתת עדיפות ללא-יהודים במכרזים בערים מעורבות ו/או  להקצות קרקע נוספת באזורים אלו.

7)   זכות השוויון, אין פירושה, שכל משאב חייב להתחלק שווה בשווה, אלא יש לקחת בחשבון תמונה כוללת של אינטרסים וצרכים.

8)  דוגמא טובה לכך היא הקצאת קרקעות בלעדית לבדואים בנגב. מדינת ישראל הכירה בזכותם של הבדואים להתיישבות נפרדת ובג"צ דחה את עתירתו של יהודי שביקש לקבל מגרש בעיירה שגב שלום (בג"צ אביטן).

9)  תהיה זו תוצאה אבסורדית שמותר למדינה היהודית להקצות קרקעות ציבוריות מסוימות רק לקבוצות של לא-יהודים, אבל אסור לה, למדינה היהודית, להקצות קרקעות ציבוריות רק ליהודים, ומקל וחומר קרקעות פרטיות שנרכשו על ידי ארגון יהודי עבור יהודים בכסף יהודי.

10)מדינת ישראל הוקמה כבית הלאומי לעם היהודי. אין הצדקה לאסור על התיישבות יהודית בתמיכה ועידוד של מדינת ישראל כמדינה יהודית. טענה זו נכונה בפרט לאור העובדה שקיימות דרכים רבות להבטיח שוויון לאזרחיה הלא-יהודים של המדינה.

11)על כן, הקצאת משאבים פרטיים וייחודם של קרקעות קק"ל, שניקנו לצורך מטרה זו, ליהודים בלבד, לא נעשית מטעמים של הפליה נגד לאום אחר. ע"י הקצאת קרקעות קק"ל ליהודים בלבד יושגו מטרות ציבוריות, יסודיות ועקרוניות למדינת ישראל.

12)מדינת ישראל מסוגלת לספק את צרכיהם של האוכלוסיות הלא-יהודיות בקרקעות.  אך בל תעשה זאת על חשבון האינטרסים היסודיים של העם היהודי ולא על חשבונה של קק"ל וקרקעותיה. אם תעשה כן, תפגע המדינה לא רק בזכויותיה הקנייניות של קק"ל ושל תורמיה, אלא אף תפגע באינטרס הציבורי החשוב, היורד לשורשה של מהותה של המדינה כמדינה יהודית בנוסף להיותה גם דמוקרטית, של דאגה לעם היהודי בארץ ובעולם.

קרקעות קק"ל

על ידי | אדמות ציבוריות | אין תגובות

נערך על ידי אריאל גלבוע

הקרן הקיימת לישראל הוקמה בקונגרס הציוני החמישי ב- 1901 במטרה לגאול אדמות בארץ ישראל עבור העם היהודי. הקרן מומנה על ידי תרומות של יהודי העולם. לאורך השנים רכשה קק"ל 2.5 מיליון דונם המהווים כ- 13% מקרקעות מדינת ישראל. קרקעות אלו ניקנו על ידי יהודים לצורך יישוב יהודים.

בשנת 2004 הוגשו לבג"צ מספר עתירות על ידי ארגונים ערביים וארגוני זכויות אדם בטענה שאין לייחד את קרקעות קק"ל ליהודים בלבד אלא יש לשווקם לכל דורש. קק"ל, בתגובתה לעתירה,  טענה שיש לה את הזכות הלגיטימית להחזיק בקרקעות אלו וליישב בהן יהודים, כמתחייב מהצ'רטר שלה ומהחובה המוסרית כלפי תורמיה לאורך השנים והעם היהודי כולו. במאי 2007 ענה היועץ המשפטי לממשלה בשם המדינה לעתירות, וקבע שהעותרים צודקים, ואכן לא ניתן ליישב על קרקעות קק"ל רק יהודים למרות ייעודן של הקרקעות.

מספר חודשים לאחר מכן הוגשה הצעת חוק בכנסת שמעגנת את הקשר המשפטי של קרקעות קק"ל לצורך יישוב יהודים. הצעת החוק עברה בקריאה טרומית ברוב עצום של 64 ח"כים מול 16.

כיום נמצאת הצעת החוק בדיונים בוועדת הכלכלה.

'המכון לאסטרטגיה ציונית' רואה בנושא קרקעות קק"ל סוגיה ציונית מן המעלה הראשונה, ועל כן משקיע משאבים רבים בהבאת הסיפור המלא אודות הויכוח העכשווי סביב סוגיית קק"ל ואף יזם את פנייתם של אישים שתרמו בעבר לקק"ל בבקשת הצטרפות להליכי הבג"צ בטענה שקבלת העתירות תיפגע בזכויותיהם.

בפרק זה ניתן למצוא סקירה תמציתית שהוכנה במכון, הממפה את המצב המשפטי וההיסטורי  של קרקעות קק"ל. כמו כן ניתן למצוא את המסמכים הקשורים לעתירה שהוגשה בבג"צ, להליכי החקיקה בכנסת, מבחר כתבות מהעיתונות ומאתרי האינטרנט, ביבליוגרפיה כללית בנושא קק"ל ומסמכים רלוונטיים נוספים. בנוסף, תוכלו להתעדכן לגבי ההתפתחויות הקרובות הצפויות להתרחש בנושא קרקעות קק"ל.

עמדת המכון לאסטרטגיה ציונית

סקירה היסטורית

ההליכים בבג"צ

ההליכים בכנסת

חומרים רלוונטיים נוספים

בבליוגרפיה כללית

נאמנות קקל לעקרונותיה לאור טיוטת ההסכם בינה לבין המדינה / עדי ארבל

הסדרת התיישבות הבדווים בנגב

על ידי | אדמות ציבוריות, מדינת לאום | אין תגובות

נערך על ידי עדי ארבל

בנאומו המפורסם, "משמעות הנגב", משנת 1955, קבע דוד בן-גוריון כי בנגב ייבחן העם בישראל. אחד האתגרים המרכזיים הנוגעים לפיתוחו של הנגב היא סוגיית הסדרת התיישבות הבדווים בנגב, אשר נידונה על שולחנן של ממשלות ישראל לדורותיהן.

מצבה של האוכלוסיה הבדווית בנגב, בה מאבדת מדינת ישראל את ריבונותה בחבל ארץ שלם, היא תוצאה מתבקשת של שילוב מחדלי ממשלות עבר אשר לא מילאו אחר החלטותיהן שלהן, עם שיעור הריבוי הטבעי הגבוה בעולם של האוכלוסיה הבדווית בנגב. בסוף שנת 2007 החליטה ממשלת ישראל על הקמת ועדה נוספת שתפקידה להמליץ על מדיניות להסדרת התיישבות הבדווים בנגב. בראש הועדה מונה לעמוד השופט בדימוס אלעזר גולדברג, ושנה לאחר מכן הגישה הועדה את המלצותיה.

בפרק זה רוכזו מרבית החומרים העוסקים בנושא הסדרת התיישבות הבדווים בנגב, כולל המלצות ועדת גולדברג והתגובות המרכזיות לה זכתה.

המכון לאסטרטגיה ציונית, שם לו למטרה לעזור ולקדם את מימוש חזונו של בן-גוריון באמצעות ייעוץ למשרדי הממשלה השונים על מנת להגיע לפתרון בר-קיימא בנושא הסדרת התיישבות הבדווים בנגב.

 כתבות ומאמרים:

  1. "המבקר בדימוס ימליץ: כך נטפל בבדואים", רוני סופר ויונת אטלס, ynet, 28.10.2007.
  2. "הכרה בכפרי הבדווים?", דן ברקאי, Israel-Academy-Monitor, 25.11.2008
  3. "סיפור אכזבה בדואי", כתבתו של שחר גינוסר, מוסף 7 ימים, 'ידיעות אחרונות', ח' כסלו תשס"ט – 5.12.2008.
  4. "ועדת גולדברג ממליצה להכיר בכפרים הבדווים הלא חוקיים", שחר אילן, הארץ, 11.12.2008.
  5. "דו"ח גולדברג: להכיר בחלק מכפרי הבדואים", אביעד גליקמן,ynet, 11.12.2008.
  6. "סערה פוליטית בעקבות דו"ח גולדברג", חדשות 2, 11.12.2008.
  7. "דו"ח גולדברג: פרס לעבריינות", רן פרחי, אומדיה, 11.12.2008.
  8. "הכפלת האוכלוסיה כל 13 שנה", דרור מרמור, גלובס, 07.01.2009.
  9. "ועדה בינלאומית תבדוק את האפרטהייד נגד הבדווים בדרום", יניר ינגה, הארץ, 11.03.2009.

הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל

על ידי | אדמות ציבוריות | אין תגובות

הקדמה

כחלק מהצעדים לחילוץ המשק מהמשבר הכלכלי העולמי, בחרה ממשלת ישראל ה-32 לקדם רפורמה במינהל מקרקעי ישראל (ממ"י). מבלי להתייחס לפן המקצועי, ניתן לקבוע כי לרפורמה בממ"י כמו שהיא, ללא התיקונים שעליהם אנו ממליצים, יש השלכות מרחיקות לכת על עתידה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, וכן על יכולתה של הקרן הקיימת לישראל (קק"ל) להמשיך ולפעול כנאמן העם היהודי ובהתאם למטרותיה המקוריות.

במסגרת פעילות המכון לאסטרטגיה ציונית, מובא בזאת נייר עמדה, אשר בוחן את הרפורמה בממ"י מנקודת מבט ציונית. מסקנת הנייר היא כי יש לקדם את הרפורמה רק לאחר שייערכו בה מספר התאמות, וזאת על מנת שלא לפגוע במעמדה של ישראל כבית הלאומי של העם היהודי. התאמות אלה לא תפגענה ביכולת להשיג את מטרות הרפורמה.

כמו כן, לצרכי התעמקות והבנת הסוגייה, ניתן לצפות בעמוד זה במספר מסמכים רלוונטיים. ראשון הוא דו"ח ועדה פנימית בקק"ל, אשר הובא לידינו וממליץ לפעול להפרדת ניהול נכסי קק"ל מניהולם ע"י ממ"י. הוועדה, אשר כוללת אנשי מקצוע בכירים ובעלי מוניטין בתחום, מגישה במסגרת הדו"ח גם את הצעתה לתוכנית מגירה לביצוע ההפרדה. מעניין לראות, כי הדו"ח, אשר הושלם לפני פרסום הרפורמה, חוזה את הניסיון להחליש את קק"ל ומציע דרכי התמודדות לכך. דו"ח זה כמובן לא נכתב על דעת המכון לאסטרטגיה ציונית ולא בתיאום עמו, אך אנו חושבים כי זהו מסמך אשר המלצותיו בדבר הצורך של קק"ל להיפרד מממ"י ראויות לדיון רציני. בנוסף, מובאים בזאת חוות דעת מפי עו"ד גדעון ויתקון לגבי הדו"ח האמור ופרוטוקול וועדת השרים לעניין הרפורמה. כמו כן, זמינים לצפייה החלקים הרלוונטיים הנוגעים לרפורמה בממ"י מתוך המלצות צוות 100 הימים ומתוך ההסכם הקואליציוני בין הליכוד לש"ס.

חוות דעת נוספות:

העברת הבעלות על אדמות המדינה, מסמך עמדה מאת תנועת 'דרור ישראל'.

מכירת חיסול של הטבע, 'החברה להגנת הטבע'.

הפרטה במקרקעי ישראל, מסמך עמדה מאת 'מכון דש"א' .

על הפרק: רפורמה מרחיקת לכת במקרקעי ישראל, 'האגודה לצדק חלוקתי'.

הרפורמה במינהל: ומה על הדורות הבאים, 'אדם טבע ודין'.

מגאולת הארץ לקומבינות נדל"ן, מפלגת הירוקים

שו"ת בנושא הרפורמה בממ"י עם עדי ארבל-אם תרצו, 17.07.09

מוכרים אותנו, הרב יובל שרלו, 09.06.09, NRG

והארץ לא תימכר לצמיתים, רועי ירום, מוסף שבת, מקור ראשון, 11.07.2009 

חכירה ולא הפרטה". ישראל הראל, הארץ, 27.7.09

התקדמות חיובית ויעילה, ד"ר דרור אידר, ישראל היום, 29.07.09

ריבונות המדינה מול אחזקת העם

על ידי | אדמות ציבוריות | אין תגובות

מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי כולו, ואין ריבונות ועצמאות לאומית ותרבותית לעם, בלי בעלות ממשית שלו על קרקע. לפיכך, על הקרקעות הנמצאות בידי מדינת ישראל להיות רכושו של העם היהודי כולו ובכל תפוצותיו, רכוש הניתן למדינת ישראל בנאמנות בלבד.

במשך תקופה ארוכה נשמטת האחיזה היהודית בקרקע הלאומית, והיא נתפסת בהדרגה ע"י ערביי הארץ. הערבים אזרחי מדינת ישראל זכאים לקבל קרקע הדרושה להם, על-פי אמות מידה שוויוניות. קרקע זו תיגרע מן האדמות המוחזקות על ידי מדינת ישראל לטובת העם היהודי ותימסר לבעלות פרטית של הערבים הזכאים לה, אך תימנע השתלטות פרועה על שטחים פתוחים בהיקף נרחב.

שינוי חוקי זה צריך להיות כלול בחוקה חדשה או בשינוי חוק הקרקעות. מצב משפטי מסוג זה שבו קרקע שייכת למי ששייכותו הלאומית אינה חופפת את אזרחותו, מבטא את המצב המיוחד של העם היהודי שאין לו אח ורע בעולם. בד בבד, אי הכרה בחריגות זו, משמעה שלילת התוקף שהיה לציונות לייסד מדינה יהודית כבית לאומי לעם היהודי, ושלילת היתכנות קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

למרות כל האמור עד כאן, המציאות מלמדת כי הקרקעות לא יישארו קניינם של היהודים, אלא אם הם ישכילו לשבת עליהן בפועל דרך קבע. שום מעמד משפטי או מדיני לא יוכל לשלול בעלות וזיקת-קניין על הקרקע ממי שיושב עליה בפועל במשך זמן ממושך. אי אפשר למנוע בעלות של ערבים על אדמות רק באמצעות פיקוח או באמצעות מניעתם מלתפוס את האדמות בדרכים לא חוקיות, ואדמות לא תעמודנה ריקות וללא דורש.

הדרך היחידה לשמר את הבעלות היהודית על אדמות לאורך זמן היא בכך שיהודים ישבו עליהן ויחיו מהן. לא כל היהודים צריכים לשבת בכפרים, לעבד אדמה ולעסוק בחקלאות, אבל כל אדמות העם היהודי הנשמרות בנאמנות בידי מדינת ישראל ושאינן מוקצות לייעודים ציבוריים, צריכות להיות מעובדות על-ידי יהודים כדי להבטיח שהבעלות עליהן תהיה יהודית.

על ממשלת ישראל מוטל לחזק את הריבונות המדינית היהודית, באמצעות יצירת תנאים לקיום התיישבות יהודית על קרקעות הלאום היהודי ובאמצעות עידוד היהודים לקחת חלק בשליחות לאומית זו. מוטל על הממשלות והכנסת להכיר בכך שהשיקולים למדיניות של התיישבות חקלאית אינם כלכליים בעיקרם. על הכנסת ומערכת המשפט להעניק למאמץ לאומי זה את הגיבוי הנדרש.

חומרים נוספים:

העם היהודי כריבון: ריבונות מול אחזקת העם, דובי הלמן, יולי 2009/תמוז התשס"ט.

על הרפורמה במנהל ונייר העמדה של דובי הלמן, שיח במסגרת התוכנית "מחשבות בע"מ", גלי צה"ל, 10.07.09

נייר העמדה המלא

העם היהודי כריבון: ריבונות מול אחזקת העם, דובי הלמן, יולי 2009/תמוז התשס"ט.

הפקעת הציונות: האם הארץ הזו היא עדיין ארצנו?

על ידי | אדמות ציבוריות | אין תגובות

יואל גולובנסקי ואריאל גלבוע

בשנת 2000 פסק בית המשפט העליון כי אסור למדינה להקצות קרקעות לסוכנות היהודית למטרת התיישבות יהודית (בתוך תחומי הקו הירוק). הפסיקה קבעה כי פעולה זו מפרה את עקרון השוויון מכיוון שהיא מפלה לא-יהודים (ערבים) ומונעת מהם לרכוש דירות ובתי מגורים ביישובים יהודיים מסוימים. כל זאת חרף הפסיקה קודמת שבה התיר בית המשפט העליון למדינה למכור קרקעות במחירים מסובסדים באופן בלעדי לערבים (בדווים) באזור עירוני המיועד רק להם.

מאז, מקרים נוספים הועלו לדיון, ביניהם מקרה שבו נאסר על המדינה לפעול למען התיישבות יהודית גם בקרקעות של הקרן הקיימת לישראל שנרכשו מתרומות פרטיות של יהודים מכל רחבי העולם מאז שנת 1901. קק"ל הנָה חברה פרטית, אשר לה אמנה הקובעת כי מטרת הארגון היא רכישת קרקעות בישראל עבור התיישבות יהודית ופיתוחן על ידי העם היהודי. קרקעות אלו נועדו לא להימכר לעולם (אלא רק להיחכר) ולהישמר כפיקדון תמידי לעם היהודי. היועץ המשפטי לממשלה, שייצג את המדינה בתביעה המשפטית (אך לא התייעץ עם הממשלה), נקט עמדה האומרת כי קרקעות קק"ל, בדומה לקרקעות המדינה, אינן ניתנות לשימוש בלעדי של התיישבות יהודית.

התיישבות יהודית היא עיקרון בסיסי של המפעל הציוני בשאיפתו להקים מדינה יהודית ולקדמה. העותרים בכל אחד מהמקרים הללו הם ארגונים ערביים לא-ממשלתיים, ורבים מהם לבטח רואים בעתירתם נדבך נוסף במאמץ מתואם לביטולה של המדינה היהודית.

במאמר מאת חברי צוות החוקה של המכון לאסטרטגיה ציונית, יואל גולובנסקי ואריאל גלבוע, שפורסם החודש בכתב העת 'תכלת', דנים השניים במקרה זה, במהות הדמוקרטיה ובמוסריות של מדינה יהודית. טענתם היא, כי מדינות דמוקרטיות רבות, בדומה לישראל, הן מדינות לאום המקדמות את תרבות הרוב, את זהותו, את דתו וכן מעודדות הגירה של בני העם חזרה לארצם (לדוגמא: שוויץ, שבדיה, פינלנד, בריטניה, נורבגיה, דנמרק ויוון). הם מראים כי בית המשפט העליון כלוא בתפיסה צרת אופקים של דמוקרטיה ושהוא אינו תופס את טבען של מדינות לאום. הם טוענים כי בית המשפט העליון הנו גוף אליטיסטי ובלתי דמוקרטי המייחד לעצמו את הזכות לשנות את החברה הישראלית בניגוד לרצון הרוב המוחלט של אזרחיה ולרצון נציגיה שנבחרו באופן דמוקרטי.

אל המאמר המלא

רפורמה בוועדות התכנון והבנייה

על ידי | אדמות ציבוריות | אין תגובות

במסגרת הדיון על הרפורמה בוועדות התכנון והבנייה הוזמנו אנשי המכון לאסטרטגיה ציונית לסיעור מוחות באגף לתכנון מדיניות במשרד ראש הממשלה. במסגרת הפגישה, הציגו אנשי המכון נייר עקרונות אשר מציג את הבעייתיות הפוטנציאלית של הרפורמה, מונה את האינטרסים הלאומיים אשר יש לשמרם במסגרתה ומציע קווים מנחים מעשיים למימושה הנכון והיעיל.

סיעור מוחות אצל מנכ"ל משרד רוה"מ (6.08.09)

 

בבואנו לבחון רפורמה במערכת התכנון של מדינת ישראל ראשית יש להכיר בכך שמדינת ישראל הינה מדינה בעלת נתונים ייחודיים. הנתון המרכזי והחשוב ביותר הוא שהקרקע במדינת ישראל הינה משאב מוגבל והצרכים בהווה ובעתיד הם רבים. על כן יש חשיבות מיוחדת לתכנן את השימוש בקרקע באופן מושכל מתוך ראייה של הצרכים בעתיד. מעבר לכך למדינת ישראל יש מאפיינים נוספים הראויים להלקח בחשבון:

  • שיעור ילודה כמו במדינות מתפתחות מול רמת צריכה כמו במדינה מפותחת.
  • רוחב צר המגיע באזורים מסויימים ל-15 ק"מ בלבד.
  • החברה הישראלית מורכבת מאוכלוסיות חלשות של מיעוטים, חרדים ועולים, אשר מבכרים צרכים דחופים ושיקולים קצרי טווח על פני ערכים תכנוניים ארוכי טווח.
  • לאורך כל שנות קיומה, התמודדה מדינת ישראל עם אתגרים ציוניים אשר דרשו ייזום של פרוייקטים הדורשים רזרבות קרקע משמעותיות ותכנון מרכזי, דוגמת: קליטת גלי עלייה המוניים, הקמת גוש משגב בגליל, הקמת עיר הבה"דים בנגב, הקמת מערכות תשתית ראשיות (כגון מערכת הולכת הגז הטבעי וכביש 6), חיזוק הפריפריה וכד'.
  • הפערים באיכות החיים בין המרכז לפריפריה גדלים באופן ניכר.
  • רוב הרשויות המקומיות אינן מתפקדות כראוי: דוחות מבקר המדינה מצביעים על מגמת ירידה הן מבחינת ניקיון כפיים והן מבחינת ניהול תקין. רוב הרשויות גובות פחות מ-50% מתשלומי הארנונה. לחלק מהרשויות המקומיות אין את היכולות והכלים לנהל את תחום התכנון באופן ראוי תוך שמירה על האינטרס הציבורי-לאומי הרחב, כפי שבא לידי ביטוי במדיניות התכנון הארצית.
  • רמת האכיפה של דיני התכנון והבניה הינה נמוכה בקרב כלל האוכלוסיה (על כלל מגזריה).
לאור כל זאת, להלן עקרונות מרכזיים עבור כל מדיניות תכנון עתידית:
  • יש לשמור בידי הממשלה את הסמכויות המרכזיות אשר יאפשרו שמירה על אינטרסים לאומיים.
  • מעבר לתפקידים הסביבתיים אותם הם ממלאים, השטחים הפתוחים הינם העתודה הלאומית של מדינת ישראל עבור הדורות הבאים ויהדות התפוצות. יש לשמור על הכלים המצויים כיום במערכת התכנון לשמירה על השטחים הפתוחים כרזרבה לאומית בידי המדינה.
  • יש לחזק באופן מיידי את מערכת האכיפה בתחום התכנון והבניה ללא כל שיקולים פוליטיים וללא אבחנות סקטוריאליות.
  • יש למקד את האכיפה בשמירה על שטחים פתוחים (בניגוד לעבירות בנייה מקומיות דוגמת סגירת מרפסות).
  • העברת סמכויות בתחום התכנון והבניה לשלטון המקומי צריכה להעשות, אם בכלל, באופן מדורג ומבוקר ואך ורק לרשויות המתנהלות באופן תקין לאורך זמן ושיש בידן הכישורים והכלים הנדרשים להפעלת סמכויות אלה. לכן, הסמכת ועדות תכנון ובנייה מקומיות, על בסיס סעיף 62 א' לחוק התכנון והבנייה צריכה להעשות ללא הקלות וללא מכסות כמותיות. החלטת הממשלה מספר 117 (ממי/5) מיום 12.05.2009 המטילה "על שר הפנים להסמיך לפחות עשר ועדות מקומיות לתכנון ולבניה… בכל אחת מהשנים 2010-2014" עלולה להביא לידי הגמשה לא רצויה של הקריטריונים שנקבעו בחוק. מוצע להסמיך אך ורק רשויות העומדות בקריטריונים המקצועיים שנקבעו.

הפרטת מקרקעי ישראל

על ידי | אדמות ציבוריות | אין תגובות

נערך על ידי עדי ארבל

מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי כולו, ואין ריבונות ועצמאות לאומית ותרבותית לעם, בלי בעלות ממשית שלו על קרקע. לפיכך, על הקרקעות הנמצאות בידי מדינת ישראל להיות רכושו של העם היהודי כולו ובכל תפוצותיו, רכוש הניתן למדינת ישראל בנאמנות בלבד. מתוך הפנמת נקודה זו, חוקקה הכנסת את חוק יסוד: מקרקעי ישראל (התש"ך – 1960), שבו נקבע כי לא תועבר הבעלות במקרקעי ישראל אם במכר ואם בדרך אחרת.

 עם זאת, בחרה הממשלה במסגרת חוק ההסדרים האחרון (2009/10) לערוך רפורמה במינהל מקרקעי ישראל, שחותרת לתיקון כשלים והסרת חסמים בפני הפיתוח הכלכלי במדינת ישראל. סביר להניח כי הרפורמה בממ"י היא חיונית, ואכן תסייע לצמיחה במשק ולהתייעלות השירות לאזרח. אך מאידך, נראה כי הרפורמה גובשה ללא תשומת הלב הראויה למחויבות האידאולוגית של הממשלה לשמר ולחזק את אופיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

 הפרטת אדמות המדינה, והפיכת הקרקעות לנכסים בבעלות פרטית במקום לשמרן בבעלותה של המדינה היהודית. כלומר – מכירה, ולא חכירה, בניגוד למצב הקיים בחוק יסוד: מקרקעי ישראל, הינה בעייתית. הבעייתיות בחוק זה נובעת הן מהבחינה הרעיונית והמוסרית, שדורשת לשמור את אדמות הארץ לעם היהודי בכללותו ולא לבעלי הון או אנשים פרטיים, והן מהבחינה המעשית: העברת הבעלות על הקרקעות לידיים פרטיות עלולה להוביל להשתלטות עוינת על אדמות העם היהודי, בידי גורמים אינטרסנטיים. כמו כן, עשויה הרפורמה לגרום לכך שהממשלה תתקשה ליישם מדיניות תכנונית ופריסת אוכלוסין בשטחים הפרטיים.

המכון לאסטרטגיה ציונית, שעוסק – בין השאר – בפעילות ציבורית שמטרתה ביסוס תודעתי וחוקתי של הריבונות היהודית במדינת ישראל, נדרש לסוגיה זו. המכון ריכז עבור קוראיו את עיקר החומרים שהתפרסמו בנושא זה והם מובאים להלן. קריאה מהנה!

החומרים מסודרים לפי מאפיינים משותפים לנוחות הקורא:

א. המכון לאסטרטגיה ציונית

ב. ממשלת ישראל

ג. הכנסת

ד. משפט

ה. קק"ל

ו. מגזר שלישי

ז. דעות

ח. תקשורת

ט. קליפים

המכון לאסטרטגיה ציונית:

הצעת התוספות של צוות הקרקעות של המכון לתיקון לחוק המקרקעין.

העם היהודי כריבון: ריבונות מול אחזקת העם, דובי הלמן, המכון לאסטרטגיה ציונית, יולי 2009.

 הצגת עמדת המכון לאסטרטגיה ציונית בוועדת הכלכלה של הכנסת, 25.06.2009 (פרוטקול + וידאו).

 מכתב פתוח לחברי האסיפה הכללית של קק"ל, יואל גולובנסקי, המכון לאסטרגיה ציונית, 10.06.2009.

תיקונים נדרשים בהסכם בין המדינה לקק"ל, עדי ארבל, המכון לאסטרטגיה ציונית, 07.06.2009.

נאמנות קק"ל לעקרונותיה לאור טיוטת ההסכם בינה לבין המדינה, עדי ארבל, המכון לאסטרטגיה ציונית, 01.06.2009.

 הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל – חוות דעת מנקודת מבט ציונית, עדי ארבל, המכון לאסטרטגיה ציונית, מאי 2009 ( + מצגת תקציר חוות הדעת).

 להציל את הקופסה הכחולה, יואל גולובנסקי ואריאל גלבוע, כתב העתתכלת, אביב תשס"ט.

ממשלה:

מינוי חברים למועצת מקרקעי ישראל – הצעת החלטה, 11.11.2009.

 פרק י"ח: מינהל מקרקעי ישראל, בתוך: הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית התשס"ט-2009, הצעת חוק ממשלה 436 – 16.06.2009.

 הרפורמה במקרקעי ישראל – שאלות ותשובות לציבור, משרד האוצר, 09.06.2009.

 החלטת ממשלה 117 (ממי/5), 12.05.2009.

 פרוטוקול ועדת השרים לעניין הרפורמה, 04.05.2009.

 הפרטת הקרקעות בהסכם הקואליציוני בין הליכוד לש"ס, מרץ 2009.

 המלצות צוות 100 ימים, 15.03.2009.

הקניית זכויות לזרים – הנחיות בהתאם להחלטת מועצה מספר 1148, 12.01.2009.

 דו"ח הוועדה הציבורית לרפורמה בממ"י (ועדת גדיש), 01.06.2005.

 דוח ועדת רונן: דין וחשבון של הוועדה לרפורמה במדיניות מקרקעי ישראל, 07.04.1997.

 דוח הוועדה הציבורית לבחינת יעדי המדיניות הקרקעית, ועדת גולדנברג, ינואר 1986.

כנסת:

הצעת חוק המקרקעין (תיקון – הגבלה על העברת זכויות במקרקעין לזרים), התש"ע-2010, של חברי הכנסת: נחמן שי, שלי יחימוביץ', אורי אורבך, יריב לוין ורונית תירוש.

 הצעת חוק מינהל מקרקעי ישראל (תיקון – ניהול קרקעות קק"ל לטובת העם היהודי), התש"ע-2009, של חברי הכנסת: זאב אלקין ודני דנון.

 תוצאות ההצבעה על הרפורמה בקריאה שנייה ושלישית, 03.08.2009.

 נוסח החוק הסופי כולל ההסתייגויות שהתקבלו, 03.08.2009.

 נוסח החוק הסופי כולל כלל ההסתייגויות שהועלו, 03.08.2009.

 הצעת הפשרה של ח"כ עתניאל שנלר (קדימה), 27.07.2009.

 הצגת עמדת המכון לאסטרטגיה ציונית בוועדת הכלכלה של הכנסת, 25.06.2009 (פרוטקול + וידאו).

 מכתב חברי הכנסת לחברי האסיפה הכללית של קק"ל, 01.06.2009.

 דיון חירום בשדולה החברתית-סביבתית, 12.05.2009

 הצעת חוק מקרקעי ישראל (שמירה  על ערכי אדמות קק"ל), 11.02.2008, של חברת הכנסת אברהם הירשזון.

 פרוטוקול ישיבת ועדת חוק חוקה ומשפט בנושא מקרקעי ישראל, 04.04.2009.

 חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969.

משפט:

 תשובת הקק"ל לעתירת מטה המאבק, יולי 2010.

בג"ץ בתגובה לעתירה, החלטה בנוגע למתן צו ביניים, מרץ 2010.

תשובת הכנסת לעתירת מטה המאבק, מרץ 2010.

בג"ץ בתגובה לעתירה, קביעת מועד לדיון, ינואר 2010.

עתירת מטה המאבק בהפרטת קרקעות ישראל, ינואר 2010.

Ø      חוות דעת מקצועית כלכלית בנוגע להשפעות החוק, ד"ר אליהו בורוכוב, 31.07.2010

Ø      מכתב מקדים שני, מטה המאבק בהפרטת קרקעות ישראל, 25.06.2009.

Ø      מכתב מקדים ראשון, מטה המאבק בהפרטת קרקעות ישראל, 07.06.2009.

עתירת ח"כ ד"ר חנא סוויד נגד ממשלת ישראל, ינואר 2010.

 צו מניעה ליישום ההסכם בין קק"ל למדינה, 23.07.2009.

 בקשת קק"ל להקדמת הדיון, 06.07.2009.

Ø      דחיית הבקשה ע"י בית המשפט, 08.07.2009.

 חוות דעת: הצבעה בקלפי ובהרמת ידיים, פרופ' אוריאל פרוקצ'יה, 19.06.2009.

 עתירה נגד כינוס האסיפה הכללית של הקק"ל, יוני 2009.

 בקשה לצו מניעה נגד אישור ההסכם בדירקטוריון, יוני 2009.

Ø      חוות דעת: שאלת חוקיות אישור טיוטת עקרונות ההסכם בין המדינה לקק"ל, עו"ד יצחק בם, יוני 2009.

Ø      תשובת קק"ל לעתירה, יוני 2009.

Ø      פרוטוקול הדיון ותשובת בית המשפט(עמוד: 1, 2, 3, 4, 5,6, 7, 8), 12.06.2009.

קק"ל:

  מכתב פתוח לחברי האסיפה הכללית של קק"ל, פסח האוספטר, מטה המאבק, 04.07.2010.

דף מסרים לחברי דירקטוריון קק"ל, דרור ישראל והנוע"ל, מרץ 2010.

מדוע יש להתנגד להסכם קק"ל-קדימה?, מטה המאבק, מרץ 2010

שאלות ותשובות בנוגע לעסקת המדינה-קק"ל, מטה המאבק, פברואר 2010

פרוטוקול ישיבת דירקטוריון קק"ל מתאריך 30.06.2009.

 מכתב פתוח לחברי האסיפה הכללית של קק"ל, יואל גולובנסקי, המכון לאסטרגיה ציונית, 10.06.2009.

 תיקונים נדרשים בהסכם בין המדינה לקק"ל, עדי ארבל, המכון לאסטרטגיה ציונית, 07.06.2009.

פרוטוקול ישיבת דירקטוריון קק"ל מתאריך 02.06.2009.

 נאמנות קק"ל לעקרונותיה לאור טיוטת ההסכם בינה לבין המדינה, עדי ארבל, המכון לאסטרטגיה ציונית, 01.06.2009.

 פרוטוקול ישיבת דירקטוריון קק"ל מתאריך 27.05.2009.

 משמעות ההסכם בין המדינה לקק"ל, תנועת דרור ישראל, 27.05.2009.

 עקרונות ההסכם בין המדינה לקק"ל, 21.05.2009.

Ø      הסכם מתוקן (עמוד: 1, 2, 3, 4), 01.06.2009.

להציל את הקופסה הכחולה, יואל גולובנסקי ואריאל גלבוע, כתב העתתכלת, אביב תשס"ט.

 קק"ל: היפרדות מהמינהל?, מאיר אלפיה, שלמה בן-אליהו וצביקה ברק, ינואר 2009 + מכתב נלווהחוות דעת של גדעון ויתקון.

 

מגזר שלישי:

 התנגדות להחלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 278, האגודה לצדק חלוקתי, דצמבר 2009.

 נייר עמדה בנושא הבעלות על מקרקעי ישראל, מטה המאבק בהפרטת קרקעות ישראל, 16.09.2009.

 מביזה לביזה: ישראל ורכוש הפליטים הפלסטינים, סוהאד בשארה, עדאלה, ספטמבר, 2009.

 עקרונות יסוד לכל חקיקה בנושא מקרקעי ישראל, התנועה הקיבוצית ותנועות הנוער הציוניות, 26.07.2009.

 שו"ת בנושא הרפורמה בממ"י, עדי ארבל, אם תרצו, 17.07.09.

 דף מקורות לזכר הרצל, מטה המאבק בהפרטת קרקעות ישראל, 12.07.2009.

 לשיפור הצעת חוק מקרקעי ישראל, מכון דש"א, 01.07.2009.

 העם היהודי כריבון: ריבונות מול אחזקת העם, דובי הלמן, המכון לאסטרטגיה ציונית, יולי 2009.

 דף מסרים לחברי הקואליציה, מטה המאבק בהפרטת קרקעות ישראל.

 הרפורמה במקרקעין: מענה לשאלות (ותשובות) משרד האוצר, נירית לוטן, נדיה רם ואיריס האן.

 מכתב פתוח לחברי האסיפה הכללית של קק"ל, יואל גולובנסקי, המכון לאסטרגיה ציונית, 10.06.2009.

 הרפורמה במינהל – תסריט בלהות, אדם טבע ודין.

 על הרפורמה, הקואליציה האזרחית-סביבתית נגד הפרטת הקרקעות.

 תיקונים נדרשים בהסכם בין המדינה לקק"ל, עדי ארבל, המכון לאסטרטגיה ציונית, 07.06.2009.

 קול קורא לביטול הפרטת הקרקעות, מטה המאבק בהפרטת קרקעות ישראל, 04.06.2009.

נאמנות קק"ל לעקרונותיה לאור טיוטת ההסכם בינה לבין המדינה, עדי ארבל, המכון לאסטרטגיה ציונית, 01.06.2009.

 הרפורמה במקרקעי ישראל – עברת הבעלות על אדמות המדינה לידיים פרטיות, מסמך עמדה מאת תנועת 'דרור ישראל', מאי 2009.

 רפורמה במקרקעי ישראל – לא במסגרת חוק ההסדרים, האגודה לצדק חלוקתי, מאי 2009.

 התנגדויות המועצה לגנים לאומיים ושמורות טבע, ערן פייטלסון, 09.05.2009.

 הרפורמה במינהל: ומה על הדורות הבאים?, אדם טבע ודין, 05.05.2009.

 הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל – חוות דעת מנקודת מבט ציונית, עדי ארבל, המכון לאסטרטגיה ציונית, מאי 2009 ( + מצגת תקציר חוות הדעת).

 על הפרק: רפורמה מרחיקת לכת במקרקעי ישראל, 'האגודה לצדק חלוקתי', אפריל, 2009.

 הפרטת הקרקע בישראל – סכנה קיומית, נייר עמדה מאת מכון דש"א, אפריל 2009 ( + תקציר).

 להציל את הקופסה הכחולה, יואל גולובנסקי ואריאל גלבוע, המכון לאסטרטגיה ציונית, אביב תשס"ט.

ליקויים עיקריים בהצעות הממשלה לרפורמה במקרקעי ישראל, החברה להגנת הטבע ומכון דש"א.

 מה מסתתר בתוך ההסכמים הקואליציוניים?, איריס האן, מכון דש"א.

 עתידו של מינהל מקרקעי ישראל, מפלגת הירוקים, 11.07.2004.

 מקרקעי ישראל: הצעה לצמצום המעורבות הציבורית בניהול המקרקעין, שלמה בן-אליהו וגדעון ויתקון, המרכז הבינתחומי הרצליה, ספטמבר 2003.

 בין הפרטה להמשך הבעלות הלאומית, רחל אלתרמן, מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, אפריל 1999.

רכישת מקרקעין ע"י נוכרים, פרופ' יהושע ויסמן, בהוצאת המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הארי סאקר באוניברסיטה העברית, 1977.

דעות:

מחפש את האמירה של התורה, ראיון עם הרב ד"ר בני לאו, מקור ראשון, 15.11.2009.

 מקום תחת השמש, הרב יואל בן-נון במכתב פתוח לראש הממשלה, יולי 2009.

 בעלות פרטית על קרקע של שמורות טבע מקשה על שימורן, צפריר רינת, הארץ, 12.07.2009.

 והארץ לא תימכר לצמיתים, רועי ירום, מוסף שבת, מקור ראשון, 11.07.2009.

 התקדמות חיובית ויעילה, ד"ר דרור אידר, ישראל היום, 29.07.2009.

 חכירה ולא הפרטה, ישראל הראל, הארץ, 27.7.2009.

 על הפרטת קרקעות המדינה כפיתרון כפוי לבעיית זכות השיבה, עו"ד לוטם פרן פרח, יולי 2009.

 יעלון בין גמדים, עדי ארבל, מקור ראשון, 24.07.2009.

 נתניהו, רוצה אדמה חרוכה?, פרופ' יוסי כץ, מקור ראשון, 24.07.2009.

 פרצופה של המדינה, חגי אלון, NRG, 20.07.2009.

 האם הרפורמה בממ"י תביא להורדת מחירי הדירות?, עידו אפרתי,NRG, 15.07.2009.

 כישלון מהדהד לנתניהו, אריק מירובסקי, דה-מארקר, 14.07.2009.

 הגיע הזמן להסיר את הדבק מגלגלי הקידמה, שרון גמבשו, גלובס, 13.07.2009.

 גניבת קרקע בחצות ליל, עו"ד נדיה מוגילבסקי, גלובס, 14.07.2009.

 שגעון הפרטת הקרקעות, אבי דבוש, NRG, 12.07.2009.

 שוד הקרקעות הגדול, אבירמה גולן, הארץ, 08.07.2009.

 במרפסת אצל ביבי, סבר פלוצקר, ידיעות אחרונות, 06.07.2009.

 שיעורי הבית של כרמל שאמה, עידו אפרתי, nrg, 06.07.2009.

 הפרטת הקרקעות תיטיב עם העשירים, אורי מתוקי, nrg, 06.07.2009.

 מדיניות הפרטת קרקע חקלאית בישראל, פרופ' אורן יפתחאל, אוניברסיטת בן-גוריון.

 הרפורמה בקרקעות ורפיסות הכנסת, אביב לביא, NRG, 28.06.2009.

 נתניהו נגד הרצל (וז'בוטינסקי), ישראל הראל, הארץ, 25.06.2009.

 ציונות וכלכלה, ד"ר דרור אידר, ישראל היום, 24.06.2009.

 הרפורמה במינהל בדרך וגם סימני השאלה, אריק מירובסקי, דה-מארקר, 24.06.2009.

 הרבנים התבלבלו, הסכנה מרחפת, הרב יואל בן-נון, ynet, 21.06.2009.

 מכירת חיסול של המדינה?, ח"כ זבולון אורלב, שבת בשבתו, 20.06.2009.

 חדר אורחים: זוגיות נפלאה, פרופ' דני גוטוויין, הדף הירוק, 18.06.2009.

 שומטים את הקרקע, פרופ' אביה ספיבק, כלכליסט, 16.06.2009.

 אדמות לעשירים, גדי טאוב, ידיעות אחרונות, 16.06.2009.

 מקרקעי ישראל – הפרטתן ומכירתן לכל קונה, חוות דעת הלכתית מאת הרב שלמה רוזנפלד, ישיבת ההסדר שדמות נריה שבשדמות מחולה, סיוון התשס"ט.

 מוכרים אותנו, הרב יובל שרלו, NRG, 09.06.2009.

 שוב מקפחים את הקיבוצניקים, עו"ד בארי הולצמן, גלובס, 01.06.2009.

 מחפשים מחיר שפוי?, עו"ד דוד לוי, ביזפורטל, 18.05.2009.

 והארץ לא תימכר לצמיתות, ישראל הראל, הארץ, 14.05.2009.

 אנטי-יובל, ד"ר אורי אמיתי, 13.05.2009.

 הרפורמה בנדל"ן: החדשות הטובות והרעות עבורכם, עו"ד צבי שוב, ביזפורטל, 12.05.2009.

 האם לזוגות צעירים יהיה קל יותר לקנות דירה?, עמי ברנד, גלובס, 09.05.2009.

 ממשלת ישראל היא האיום הגדול ביותר, אביב לביא, NRG, 04.05.2009.

 תפריט נוף הולדתו המופרטת, צפריר רינת, הארץ, 03.05.2009.

 הפרטת הקרקעות מסכנת את הציונות, אורי מתוקי, NRG, 30.04.2009.

 מוסרים לטייקונים נכסי צאן ברזל של המדינה, אלי כהן, NRG, 17.04.2009.

 להציל את הקופסה הכחולה, יואל גולובנסקי ואריאל גלבוע, כתב העתתכלת, אביב תשס"ט.

הפרטת מקרקעי ישראל אינה הפיתרון, עו"ד רחל זכאי, כתב העת 'קרקע', 30.04.2008.

 בלי רגולציה מוכתבת תהפוך ישראל לתוצר של פרברים ומשכנות עוני, פרופ' שלמה חסון, כתב העת 'קרקע', 08.05.2003.

תקשורת:

 '"גואל אדמות" סעודי קונה נדל"ן בצפון', ערוץ 7, שמעון כהן, 13/09/10

מתנגדי הפרטת הקרקעות עתרו לבג"צ ב-ynet, גלובס, כלכליסט,דה-מארקר, 28.01.2010.

 חשיפה: קדימה סוללת הדרך לרפורמת נתניהו, מרב דוד, nrg, 20.01.2010.

 ועד שהעובדים, עדי ארבל, מקור ראשון, 01.01.2010.

 הנחשונים של בני עקיבא, עדי ארבל, מקור ראשון, 27.11.2009.

 הצתה מאוחרת, עדי ארבל, מקור ראשון, 04.09.2009.

 אילי הון ערבים רוכשים קרקעות מצאצאי הבילויים, עידן יוסף, news1, 23.08.2009.

 ערבים קונים קרקעות ביבנאל, כפר תבור ובגליל, אלעזר לוין, news1, 20.08.2009.

 רוטשילד מתהפך בקברו, דניאל סיריוטי, ישראל היום, 16.08.2009.

 מכירת קרקעות חקלאיות בגליל לידיים זרות, יומן השבוע עם ענת דוידוב, רשת ב', 15.8.09.

 נחלות ישראליות נמכרות לעשירים ממדינות ערב, עידו יוסף, news1, 15.8.09.

 מלחמת הקרקעות, מיכל גולדברג, ידיעות אחרונות, 14.08.2009.

 מילה טובה, עדי ארבל, מקור ראשון, 14.08.2009.

 חיזבאללה נגד הפרטת הקרקעות: המשך לנכבה, ynet, 08.08.2009.

 הרפורמה נגד העם היהודי, עדי ארבל, מקור ראשון, 07.08.2009.

 הכל אישי, עדי ארבל, מקור ראשון, 31.07.2009.

 חברי תנועות הנוער בראיון, בתוכנית של ירון דקל, רשת ב', יולי 2009.

 מקורב לנתניהו: "הרפורמה בממ"י נועדה לסייע רק לאלפיון העליון", לילך ויסמן, גלובס, 26.07.2009.

 רפורמת המאחזים הגדולה, עדי ארבל, מקור ראשון, 24.07.2009.

 רעש אדמה, אביעד ויסולי, עולם קטן, יולי 2009.

 הקרקעות היקרות בישראל יעברו לשליטת בעלי ההון, צפריר רינת, הארץ, 19.07.2009.

 אנשי אקדמיה לראש הממשלה: "עצור את הרפורמה", 19.07.2009.

 ראיון של גיל פלוטקין וכרמל שאמה, רשת ב', יולי 2009.

 שוק הכרמל, עדי ארבל, מקור ראשון, 17.07.2009.

 התנהלות שנויה במחלוקת בדיוני ועדת הכלכלה, זהר אביגדורי, Land-News, 14.07.2009.

 רפורמת הקרקעות: נתניהו נכשל שוב, שוק הנדל"ן לא הולך להשתנות, גיא ליברמן ואריק מירובסקי, דה-מארקר, 14.07.2009.

 לא עמוק באדמה, יאיר טרצ'יצקי, NRG, 14.07.2009.

 הרפורמה במינהל ירוקה? תלוי את מי שואלים, יעל דראל, ynet, 13.07.2009.

 "רק עשירים יוכלו לרכוש דירות בערים הגדולות", ב: גלובס, ביזפורטל, 13.07.2009.

 שאמה: הרפורמה אינה פוגעת בערכי הציונות, חזקי עזרא, ערוץ 7, 13.07.2009.

 הרפורמה במינהל אושרה בוועדה, צבי לביא, ynet, 13.07.2009.

 שיח במסגרת התוכנית 'מחשבות בע"מ', גלי צה"ל, 10.07.2009.

הרב הראשי נגד הרפורמה בממ"י, יהודה שלזינגר, ישראל היום, 09.07.2009.

פלונטר בעסקת הקרקעות, אלעזר לוין, news1, 09.07.2009.

מה חושב אביו של נתניהו על הפרטת הקרקעות?, חדשות ערוץ 2, 08.07.2009.

 פסק הלכה: הפרטת הקרקעות אסורה, יואב גזית, Land-News, 07.07.2009.

בין בן-לאדן לזמביה: התוצאה של הפרטת הקרקעות, מערכת Land-News, 06.07.2009.

יש התנגדות לרפורמה במינהל בגלל נתניהו, תני גולדשטיין, ynet,04.07.2009.

"ביבי מתעניין במרפסות? זה מעורר השתאות", ynet, 03.07.2009.

נתניהו בפורום קיסריה: לך תסגור פה מרפסת, ב:ynet, nrg, כלכליסט,דה-מארקר, גלובס, 02.07.2009.

הצעה: הרפורמה בממ"י תוגבל ל-5% משטחי המדינה, ב: דה-מארקר,nrg, 02.07.2009.

התנועה הקיבוצית: מכירת קרקעות המדינה במסגרת הרפורמה מנוגדת לאינטרס הלאומי, אורי חודי, כלכליסט, 02.07.2009.

ראיון עם שלי יחימוביץ', ישראל הראל ושרון גמבשו, 'סדר יום' עם קרן נויבך, רשת ב', 1.07.2009.

הסכם היסטורי: קק"ל ויתרה על אדמות מדינה, גיא ליברמן, הארץ, 30.06.2009.

 הרב הראשי: להיזהר מהפרטה של קרקעות, ב:nrg, ynet, 26.06.2009 + (המכתב המלא).

 עסקת הקרקעות בקק"ל מוטלת בספק בשל ניסוחה, אלעזר לוין, news1, 26.06.2009.

 מילכוד 2י2י, עדי ארבל, מקור ראשון, 26.06.2009.

 ח"כ אורלב מביע חשש מהשתלטות גורמי דת נוצריים ומוסלמים, גיא ליברמן, דה-מארקר, 25.06.2009.

 קק"ל תקבל 2 מיליארד שקל, אלעזר לוין, news1, 25.06.2009.

 ראיון עם גיל פלוטקין ממטה המאבק בהפרטת קרקעות ישראל, רדיו צפון, 25.06.2009.

 אטיאס למבקרי הרפורמה במינהל: לא נחלק קרקעות לעשירים, דותן לוי, כלכליסט, 25.06.2009.

 ארגונים סביבתיים מזהירים: רפורמת המקרקעין תביא לעליית מחירים, צפריר רינת, הארץ, 24.06.2009.

הפארסה נמשכת: בית המשפט הקפיא עסקת קק"ל, ב:ynet, news1, 24.06.2009.

 העסקה בקק"ל אושרה. המתנגדים: נערער, ב:ynet, news1, 23.06.2009.

 "הצבעה חשאית" להפרטת קרקעות קק"ל, ב:ערוץ 7, ביזפורטל, 22.06.2009.

 עיסקת חילופי הקק"ל נדחתה למועד אחר, ב:news1, כלכליסט, 19.09.2009.

 מאבק כולל בהצעה להפרטת ממ"י בחוק ההסדרים, יובל אופק, הדף הירוק, 18.06.2009.

 המתנגדים לעסקת קק"ל יפנו לבית המשפט, אלעזר לוין, news1, 18.06.2009.

 הנהלת ההסתדרות הציונית אישרה את ההסכם בין הקק"ל למינהל, ב:ynet, ערוץ 7, news1, 18.06.2009. 

חוק ההסדרים: הרפורמה בממ"י עברה בקריאה ראשונה, עינת פז-פרנקל, ביזפורטל, 18.06.2009.

 דיווח על הסערה סביב הדיונים בקק"ל, רשת ב', 17.06.2009.

 דיווח על פיצול הרפורמה מחוק ההסדרים והדיונים בקק"ל, תוכנית 'הבוקר הזה' עם אריה גולן, רשת ב', 17.06.2009.

 ועדת עובדי ממ"י לשר: לא נאפשר יישום הרפורמה עד שיובטחו זכויות העובדים, עידו סולומון, דה-מארקר, 16.06.2009.

 הרפורמה במינהל תפוצל מחוק ההסדרים, ב: ynet, nrg, כלכליסט,דה-מארקר, נענע, ערוץ 7, 16.06.2009.

 המדינה לקק"ל: אשרו ההסכם או שנשנה אותו, אלעזר לוין, news1,14.06.2009.

 אין כמו יפו, עדי ארבל, מקור ראשון, 12.06.2009.

 נדחה הדיון באסיפה הכללית להפרטת קק"ל, ב-news1, ynet,דה-מארקר, nrg, ערוץ 7, כלכליסט, 12.06.2009.

 חברים באסיפת קק"ל: העברת הקרקעות למדינה מבוצעת במחטף, ב-nrg, כלכליסט, 11.06.2009.

 הסכם חילופי הקרקעות בין קק"ל למדינה מגיע לבית המשפט, גיא ליברמן, דה-מארקר, 10.06.2009.

 הכנסת הקימה ועדת משנה לטיפול ברפורמה בממ"י, ב-ערוץ 7, גלובס,דה-מארקר, 10.06.2009.

 ציפי לבני: "הפרטת מקרקעי ישראל – פשע לאומי", רוית הכט, וואלה, 08.06.2009.

 מטה המאבק בהפרטת הקרקעות מאיים: הרפורמה במקרקעין בדרך לבג"צ, עינת פז-פרנקל, ביזפורטל, 08.06.2009.

 מתנגדי רפורמת הנדל"ן: נתניהו מוביל מדיניות אנטי-ציונית, יהונתן ונדר, מקור ראשון, 05.06.2009.

 אורי אריאל: "עושים מחטף ומפקירים את המדינה", חזקי עזרא, ערוץ 7, 03.06.2009.

 הסכם היסטורי: קק"ל ויתרה על אדמות מדינה, גיא ליברמן, הארץ, 03.06.2009.

 קק"ל אישרה החלפת הקרקעות עם המינהל, ב-ynet, nrg, כלכליסט02.06.2009.

 התנגדות של חברי כנסת להסכם העברת הקרקעות בין הקק"ל למדינה, בערוץ 7, דה-מארקר, 01.06.2009.

 קק"ל תכריע: האם יופרטו קרקעות העם היהודי, מיכל גרינברג, nrg, 01.06.2009.

 זבולון אורלב: "רפורמת הקרקעות מנוגדת להלכה", שמעון כהן, ערוץ 7, 30.05.2009.

 שתיקת השטנצלר, עדי ארבל, מקור ראשון, 29.05.2009.

 קק"ל תעביר למדינה קרקעות במרכז הארץ תמורת קרקעות בנגב ובגליל, גיא ליברמן, דה-מארקר , 27.05.2009.

 דב חנין: "אסור להעביר את הקרקע לידיים פרטיות", תני גולדשטיין,ynet, 24.05.2009.

שלי יחימוביץ': "אם כל ההפרטות בפתח", הבלוג של שלי יחימוביץ', 23.05.2009.

 הרפורמה במינהל: האם מחירי הדירות ירדו?, תני גולדשטיין, ynet, 22.05.2009.

 אחדות ישראל, עדי ארבל, מקור ראשון, 22.05.2009.

 הבייבי של ביבי: חיסול קרקעות המדינה, יעל עברי-דראל, ynet, 13.05.2009.

 ותיקן זה כאן, עדי ארבל, מקור ראשון, 08.05.2009.

 מושבניקים נגד הרפורמה במקרקעי ישראל, שמעון כהן, ערוץ 7, 04.05.2009.

 מנהל ממ"י: הרפורמה במינהל תקצר תהליכים ותקטין החיכוך עם האזרחים, גיא ליברמן, דה-מארקר, 04.05.2009.

 ועדת השרים אישרה את ההצעה לרפורמה כוללת בממ"י, ב-nrg,כלכליסט, 04.05.2009.

 מכירת חיסול, עדי ארבל, מקור ראשון, 01.05.2009.

 הבשורה הצרכנית של הרפורמה בממ"י: פחות בירוקרטיה, עידו אפרתי,NRG, 17.04.2009.

 המטרה של נתניהו: מינהל מקרקעי ישראל, עידו אפרתי, NRG, 17.04.2009.

 נדל"ן ציוני, עדי ארבל, מקור ראשון, 08.04.2009.

 סוף למונופול? דירקטוריון קק"ל ימליץ על היפרדות מממ"י, דרור מרמור, גלובס, 25.02.2009.

קליפים:
'דונם פה, דונם שם', ערוץ 1, איילה חסון, ספטמבר 2010.

ח"כ זאב בוים מקריא מכתבי אזרחים מודאגים, יולי 2009.

 מונופול הקרקעות, מטה המאבק בהפרטת מקרקעי ישראל.

 אם כל השקשוקות, איתמר כהן.

הורה נדלנים, טיפקס.

אזורי עדיפות לאומית

על ידי | אדמות ציבוריות, חוקה, מדינת לאום | אין תגובות

אזורי עדיפות לאומית

הצעת עקרונות לגיבוש מדיניות הממשלה

הוכן עבור דיון אצל מנכ"ל משרד רוה"מ (2.09.09)

להלן טיוטת חוות דעת מטעם המכון לאסטרטגיה ציונית אודות עקרונות מרכזיים למימוש מדיניות בהתאם לחוק אזורי עדיפות לאומית:

  •      חוק אזורי עדיפות לאומית הינו חוק טוב אשר נותן מסגרת ראויה לממשלה להשגת מטרת החוק: עידוד פיתוח של אזורים או יישובים בעלי עדיפות לאומית.
  •      לקריטריונים ברורים חשיבות רבה בין השאר מכיוון שמאפשרים שקיפות ומונעים קבלת החלטות בשל לחצים פוליטיים (ראשי ערים, פעילים מפלגתיים וכד').
  •      לכן, את השיקולים המובאים בחוק יש להפוך לקריטריונים ברורים. הצעתנו היא להתייחס למכלול השיקולים כמערכת תנאים כפי שמוצע להלן:

o       תנאי מספיק (אם A מתקיים B מתקיים, ז"א, די בקיומו של תנאי זה על מנת להכליל ישוב מסויים באזור עדיפות לאומית)

ý     תכנון הפריסה של האוכלוסיה (ס"ק 3 בחוק כפי שמופיע בפרק כ"ו: אזורי עדיפות לאומית, סעיף 151-ב).

ý     נטל קליטת עלייה (6).

o       תנאים הכרחיים (אם A לא מתקיים B לא מתקיים, דהיינו אם התנאי אינו מתקיים, אין להכליל את הישוב באזור עדיפות לאומית – אלא אם הוא מקיים את אחד התנאים המספיקים):

ý     חוסנו הכלכלי והחברתי של האזור (2).

ý     הצורך בצמצום פערים (5).

ý     אחוזי גבייה (מופיע כתנאי בסעיף 152-א').

ý     שיעורי גיוס לשירות לאומי, אזרחי או צבאי (לא מופיע כשיקול בחוק הנוכחי, אך ראוי שישמש כתנאי כפי שיוסבר בהמשך המסמך).

o       תנאים אחרים:

ý     המצב הבטחוני (1).

ý     מיקום גיאוגרפי ביחס למרכז הארץ או מרחק מריכוזי אוכלוסיה (4).

ý     שיקולים נוספים באישור וועדת הכספים (7).

  •      חלק ניכר מהדיון בוועדת הכספים של הכנסת אודות חוק אזורי עדיפות לאומית נסב סביב השיקולים על פיהם אמורה הממשלה  לקבל החלטות בנדון. ראוי לתת את הדעת על כך כי למרות שאין לסדר השיקולים משמעות חוקית פורמלית, ביקשו חברי הכנסת להציב את המצב הבטחוני באזור או ביישוב כשיקול הראשון על מנת להבהיר את חשיבותו.
  •      במידה והנושא יגיע שוב לדיון בבית המשפט העליון, יש להכין חוות דעת משפטית המבהירה את ההבדל בין זכויות יסוד להטבות (פריבילגיות) ובאמצעות כך להסביר מדוע קביעת אזורי עדיפות לאומית אינה פוגעת בעיקרון השיוויון. יתרה מזאת, מכיוון שהשיקול הבטחוני הינו שיקול מרכזי, סביר כי רוב היישובים שלא סובלים ממצוקות בטחוניות לא יזכו להטבות אלו.
  •      ראוי להכליל את נושא השירות הצבאי (או הלאומי / אזרחי) כתנאי הכרחי מכמה טעמים:

o       מכיוון שמספר הנהנים מהחוק מוגבל ראוי להעדיף את הנושאים בנטל.

o       השירות הצבאי הוא גורם מוביליות מרכזי בחברה הישראלית ומהווה כלי יעיל לצמצום פערים בחברה הישראלית.

o       ניתן לראות בעידוד השירות עבור המדינה שיקול לאומי לגיטימי.

  •      כמו כן מוצע לבדוק את הנתונים ולבחון את האפשרות כי מצבם הירוד של היישובים הערבים אינו פועל יוצא של אי תמיכה ממשלתית. יתכן ויתגלה כי בפועל ערביי ישראל זוכים לתמיכה גדולה יותר מאשר אזרחי ישראל היהודים.
  •      הצעה נוספת שאינה קשורה ישירות לחוק: בשנת 1949 הוקמו המעברות הראשונות אשר הפכו עם הזמן לעיירות פיתוח. למרות ששנת 2009 כבר הייתה למעשה שנת השישים לעיירות הפיתוח, מוצע בזאת לקיים את שנת ה-62 לעצמאות המדינה בסימן שישה עשורים לעיירות הפיתוח.

לחץ לקריאת סקירה היסטורית

בית לאומי יהודי

על ידי | חוקה, מדינת לאום | אין תגובות

הלמן דובי וארבל עדי, "דורש עיגון", תמוז התשס"ט/יולי 2009

פורסם במקור בגיליון מס' 20 (יולי 2009, תמוז תשס"ט) של 'כיוונים חדשים'

בפתחו של העשור השביעי למדינת ישראל, ניצבת החברה הישראלית בפני אתגרים קיומיים מהותיים. מטרת מסמך זה היא לקרוא לחברה זו לשוב ולהתאחד סביב הכרזת העצמאות אך בנוסח בהיר. באמצעות הכרזה כדוגמת זו שהתווינו, ניתן יהיה להתחיל לצלוח את הדרך הארוכה להתמודדות עם אתגריה הקיומיים של המדינה.
נייר עמדה זה בא להכריז כי החזון היהודי-ציוני שולל באופן חד וברור את האפשרות להכיל במסגרת הבית הלאומי של העם היהודי שאיפות לאומיות אחרות. אולם, בשל התמורות שחלו בחיי החברה והמדינה בשנים האחרונות, אל לנו להסתפק בהכרזה בלבד. יש ללוות הכרזה זו בצעדים מעשיים שיחזקו את מעמדו של הבית הלאומי היהודי.
מבלי לפסול דרכי פעולה אפשריות אחרות, מוצעת בנייר עמדה זה דרך פעולה במישור החוקתי. חוקי היסוד שנחקקו מאז קום המדינה, לא נבעו ממהלך אסטרטגי-שיטתי, כחלק ממערך חוקתי כולל למדינת ישראל, כי אם נחקקו כמענה לבעיות מקומיות. לנוכח חוקי היסוד שנחקקו בשנת תשנ"ב (1992) והפרשנות הנרחבת שניתנה להם בידי שופטי בית המשפט העליון, נוצר פער משמעותי בין המצב החוקתי למצב הלאומי-חברתי, ונגרמה שחיקה מתמשכת במעמדה של מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי. חוק יסוד: מדינת הלאום, עשוי להחזיר את האיזון הנדרש למדינת ישראל כמדינה יהודית, שמשטרה דמוקרטי.

נייר העמדה המלא

מדד החקיקה הציונית לכנסת ה-17

על ידי | דת ומדינה, חוקה, מדינת לאום | אין תגובות

עם סיום כהונתה של הכנסת ה-17, מפרסם המכון לאסטרטגיה ציונית את מדד החקיקה הציונית בו הופקו מדליות זהב, כסף וארד לחברי הכנסת שהצטיינו בפעילות למען העברת חוקים ציוניים.

מהו מדד החקיקה הציונית?

דו"ח מדד החקיקה הציונית יוצא מטעם המכון לאסטרטגיה ציונית בפעם הראשונה לקראת הבחירות הקרבות. הדו"ח מסכם את החקיקה הציונית במהלך כהונתה של הכנסת ה-17, מניסן תשס"ו (מרץ 2006) ועד שבט תשס"ט (פברואר 2009). במסגרת הדו"ח נכללו אך ורק חוקים ותיקונים שעברו את כל שלבי החקיקה. הדו"ח מעלה על נס פועלם הציוני של הח"כים שהצטיינו בהעברת אותם החוקים.

מהי חקיקה ציונית?

ציונות בעת הזו הינו מונח הניתן לפרשנות מגוונת. הגדרתה של הציונות יכולה להיות מצמצמת מאד (לדוגמא הקמת מדינה לעם היהודי), או לחילופין, כוללנית מאד (למשל כינון חברת מופת).

אנו במכון לאסטרטגיה ציונית, מאמינים כי עשייה ציונית, משמעה חיזוק מעמדה של מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי, תוך העצמת זהותה היהודית.

על בסיס הגדרה זו, חקיקה ציונית יכולה לבוא לידי ביטוי בפן היישומי הקלאסי של הציונות, כגון תמיכה בהתיישבות, בטחון או קליטת עלייה, וכן במימוש העקרונות והערכים על בסיסם הוקמה מדינת ישראל ועליהם הוצהר במגילת העצמאות.

התוצאות

עשרה ח"כים מובילים בתחום החקיקה הציונית מרכיבים את ראש החץ הציוני של הכנסת היוצאת. למקום הראשון הגיע ח"כ יעקב מרגי (ש"ס) וזכה במדליית הזהב הציונית. במדליית הכסף הציונית זכו, לפי הסדר, חברי הכנסת עתניאל שנלר, הרב מיכאל מלכיאור ומשה כחלון. מדליית הארד מוענקת לחברי הכנסת אמנון כהן, גלעד ארדן, אריה אלדד, אורי אריאל, יצחק לוי ואבשלום וילן.

לקריאת הדוח המלא לחץ כאן.

מדד החקיקה הציונית – הכנסת ה-18 – שנה שלישית

על ידי | דת ומדינה, חוקה, מדינת לאום | אין תגובות

עם ההחלטה על פיזורה של הכנסת ה-18, מפרסם המכון לאסטרטגיה ציונית דו"ח ביניים המסכם את פעילות החקיקה הציונית בשנתה האחרונה של הכנסת ה-18. במסגרת המדד, אשר מחובר על ידי צוות מתנדבים מסורים, נכללו אך ורק חוקים ותיקוני חקיקה פרטיים שעברו את כל שלבי החקיקה.

בדו"ח מפורטים 48 חוקים ותיקוני חקיקה, המהווים את עיקר החקיקה הציונית בשנה האחרונה. החוקים אשר נכללו במדד נבחרו על פי קריטריונים מפורטים שהוגדרו בדו"ח. בשונה משלושת המדדים שפרסם המכון בעבר, כולל המדד הנוכחי גם חוקים המקדמים את הדמוקרטיה הישראלית מתוך תפיסה כי תנאי הכרחי ליישומו של החזון הציוני הוא העצמתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

 כמו כן, מונה הדו"ח את חברי הכנסת המצטיינים אשר הובילו את הצעות החוק הציוניות ושהפכו לחוקים בכנסת ה – 18. על פי הדו"ח, הח"כים הבולטים בחקיקה ציונית הם:

  •  ח"כ יריב לוין (הליכוד), שיזם את חקיקתם של תשעה חוקים ציוניים, ביניהם החוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, תיקון חוק החברות הממשלתיות למתן ייצוג הולם לבני העדה הדרוזית וכן ארבעה תיקוני חקיקה שנועדו לקדם שקיפות ומינהל תקין.
  • ח"כ דב חנין (חד"ש), שיזם את חקיקתם של שמונה חוקים אשר רובם ככולם נכללו במדד בשל תרומתם להעצמתה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית.
  • ח"כ זבולון אורלב (הבית היהודי), לו זו השנה השלישית ברציפות(!) בה הוא נבחר למצטיין, שיזם שבעה חוקים ציוניים ביניהם חוק המרכז למורשת יהודי אתיופיה.

עוד נמצאו ראויים לשבח הח"כים הבאים: איתן כבל (העבודה) – שנה שנייה ברציפות!, אברהם מיכאלי (ש"ס), ומוץ מטלון (ישראל ביתנו) אשר יזמו והובילו את חקיקתם של שישה חוקים ציוניים כ"א. 

עם הפנים לכנסת ה-19, כולל המדד התייחסות לצורך בקידומו של חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, שהוצע על ידי חברי הכנסת אבי דיכטר, שאול מופז, רוני בר-און, זאב אלקין, חיים כץ, עינת וילף ודודו רותם.

לעיון במדד המלא

מדד החקיקה הציונית- הכנסת ה-18. שנה שנייה

על ידי | דת ומדינה, חוקה, מדינת לאום | אין תגובות

מדד החקיקה הציונית

סיכום שנתה השנייה של הכנסת ה-18

 

לרגל פתיחת מושב הקיץ של הכנסת, מפרסם היום המכון לאסטרטגיה ציונית דו"ח ביניים המסכם את פעילות החקיקה הציונית בשנתה השנייה של הכנסת ה-18. במסגרת המדד נכללו אך ורק חוקים ותיקוני חקיקה פרטיים שעברו את כל שלבי החקיקה. המדד מעלה על נס את פועלם הציוני של הח"כים שתרמו באופן מיוחד לחקיקת אותם החוקים.

בדו"ח מפורטים 17 חוקים ותיקוני חקיקה, המהווים את עיקר החקיקה הציונית בשנה האחרונה. החוקים אשר נכללו במדד נבחרו על פי קריטריונים מפורטים שהוגדרו בדו"ח. לשם השוואה, במדד שסיכם את שנתה הראשונה של הכנסת הנוכחית, הוגדרו 10 חוקים בלבד כחוקים ציוניים.

כמו כן, מונה הדו"ח את חברי הכנסת המצטיינים אשר הובילו את הצעות החוק הציוניות ושהפכו לחוקים בכנסת ה-18. על פי הדו"ח, הח"כים הבולטים בחקיקה ציונית הם:

v     ח"כ זבולון אורלב (הבית היהודי), לו זו השנה השנייה בה הוא נבחר למצטיין, שיזם את חקיקתם של חוק מוזיאון הכנסת, חוק מרכז זלמן שזר וחוק לתמיכה בבתי ספר שדה.

v     ח"כ דודו רותם (ישראל ביתנו) שהיה מיוזמי חוק חובת גילוי לנתמכים ע"י ישות מדינית זרה, חוק ועדות הקליטה בישובים קהילתיים ותיקון חוק האזרחות.

עוד נמצאו ראויים לשבח הח"כים הבאים: שי חרמש (שזכה בתואר ח"כ מצטיין בדוח הסיכום של השנה שעברה), ישראל חסון, עתניאל שנלר (קדימה), זאב אלקין, חיים כץ (ליכוד), אלכס מילר, רוברט אילטוב (ישראל ביתנו), שלי יחימוביץ' (העבודה) ואורי אורבך (הבית היהודי), אשר יזמו והובילו את חקיקתם של שני חוקים ציוניים כ"א.

לצפייה במדד המלא

מדד החקיקה הציונית לכנסת ה-18

על ידי | דת ומדינה, חוקה, מדינת לאום | אין תגובות

מדד החקיקה הציונית

דו"ח ביניים: סיכום שנתה הראשונה של הכנסת ה-18

שבט תשס"ט (פברואר 2009) – ניסן תש"ע (מרץ 2010)

 

לרגל פתיחת מושב הקיץ של הכנסת, מפרסם המכון לאסטרטגיה ציונית דו"ח ביניים המסכם את פעילות החקיקה הציונית בשנתה הראשונה של הכנסת ה-18. במסגרת המדד נכללו אך ורק חוקים ותיקוני חקיקה פרטיים שעברו את כל שלבי החקיקה. המדד מעלה על נס את פועלם הציוני של הח"כים שתרמו באופן מיוחד לחקיקת אותם החוקים.

בדו"ח מפורטים עשרה חוקים ותיקוני חקיקה, המהווים את עיקר החקיקה הציונית בשנה האחרונה. החוקים אשר נכללו במדד נבחרו על פי קריטריונים מפורטים שהוגדרו בדו"ח. לשם השוואה, במדד החקיקה הציונית ה-I, אשר סיכם את פעילותה של הכנסת ה-17, הוגדרו 16 חוקים בלבד כחוקים ציוניים.

כמו כן, מונה הדו"ח את חברי הכנסת המצטיינים אשר הובילו את הצעות החוק הציוניות ושהפכו לחוקים בכנסת ה-18. על פי הדו"ח, הח"כים הבולטים בחקיקה ציונית הם זבולון אורלב (הבית היהודי), שי חרמש (קדימה) וסגנית שר התמ"ת אורית נוקד (העבודה), אשר היו מעורבים באופן פעיל בחקיקתם של שישה מתוך עשרת החוקים שהוגדרו כציוניים.

בנוסף לכל האמור, מדד החקיקה הציונית מעניק ציון לגנאי לכנסת ה-18, אשר אישרה את הפרטת מקרקעי ישראל, ובכך פגעה באחד מערכי היסוד של המפעל הציוני ולמעשה רוקנה את חוק יסוד: מקרקעי ישראל מתוכנו. המדד מצביע על האחראים העיקריים לקידום חקיקה זו, ובראשם: ראש הממשלה,בנימין נתניהו, שר הבינוי והשיכון, אריאל אטיאס, ויו"ר ועדת המשנה ליישום מדיניות המקרקעין החדשה בממ"י, כרמל שאמה.

אל הדו"ח המלא

 

מן התקשורת בעקבות פרסום המדד

"חקיקה ציונית: ציון גנאי לראש הממשלה"-אריק בנדר/ מעריב- NRG, 25.04.10.

"מובילי החקיקה הציונית: אורלב, חרמש ונוקד"-עידן יוסף/ חדשות מחלקה ראשונה- 25.04.10

שינוי שיטת בחירת השופטים בישראל

על ידי | חוקה, מדינת לאום | אין תגובות

ד"ר אביעד בקשי

שיטת בחירת השופטים לערכאה העליונה הנוהגת בישראל אינה מקובלת בעולם המערבי. מאמר זה סוקר את שיטת מינוי השופטים לערכאה העליונה בחמש עשרה דמוקרטיות בולטות ומוכיח כי שיטת בחירת השופטים לבית המשפט העליון בישראל היא שיטה חריגה: השיטה הרווחת במדינות הנסקרות היא בחירת שופטי הערכאה העליונה במדינה בידי נציגי ציבור: חברי הרשות המחוקקת ו/או הרשות המבצעת. האקסיומה אותה מנסים תומכי השיטה הנוכחית בישראל להנחיל, לפיה "לא יעלה על הדעת" לתת לנבחרי ציבור את השליטה על מינוי שופטים, עולה גם עולה על דעתן של מרבית מדינות העולם המערבי.

מבין 14 המדינות שנסקרו במאמר זה פרט לישראל, (ראו פירוט בטבלה המסכמת המצורפת), שמונה מדינות מרכזיות (ארצות הברית, גרמניה, הולנד, יפן, צרפת, קנדה אוסטריה ואוסטרליה) לא מעניקות לרשות השופטת דריסת רגל כלשהי בסמכויות מינוי השופטים לערכאה העליונה שלהן. בשבדיה ובדרום אפריקה השופטים מעורבים בייעוץ והמלצות בהליך הבחירה אך נבחרי הציבור הם שממנים שופטים.  בספרד ופורטוגל השופטים בוחרים חלק קטן משופטי בית המשפט לחוקה ורובם המכריע של השופטים נבחרים בידי נבחרי ציבור. לעומת תריסר מדינות אלה, בבריטניה, בה בית המשפט אינו מוסמך לפסול חוקים, הוסמכו לאחרונה אנשי משפט "מקצועיים" לבחור שופטים, כשאפילו במקרה זה הרשות המבצעת מעורבת בהליך. עוד יש לזכור כי בבריטניה בית המשפט העליון לא מוסמך לפסול חוקים כך שזכות המילה האחרונה שמורה לנבחרי הציבור בסמכות החקיקה. המודל היחיד שבאמת דומה למודל הישראלי, בו למעשה שופטים ממנים שופטים, הוא המודל ההודי.

שיטת מינוי שופטים שאינה משקפת את ערכי הציבור, המשולבת עם אקטיביזם שיפוטי נדיר בעוצמתו והיקפו, בצירוף סמכויות חוקתיות שמעניק בית המשפט לעצמו מול המחוקק, יוצרים בישראל פגיעה קשה בדמוקרטיה כשלטון העם. יתרה מכך, ניתוקם של שופטי בית המשפט העליון מעולמם הערכי של הציבור ונציגיו, אינה רק בעיה דמוקרטית אלא גם פוגעת בזהותה היהודית של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

לאור האמור, מתעורר אינטרס ציוני ודמוקרטי לעדכן את שיטת בחירת השופטים לשיטה אשר תבטיח נאמנות ערכית של הרשות השופטת לעולם ערכיו של הציבור הישראלי. בשל כך, סוגיית בחירת השופטים מטרידה את חברי בית המחוקקים הישראלי ובעשור האחרון סוגיה זו הניבה עשרות יוזמות, אותן ניתן לסווג על בסיס שלוש גישות עקרוניות: גישה אחת כוללת הצעות לשינויי מדיניות קלים בשיקול הדעת של הוועדה אך מבלי לשנות את הרכבה, גישה שנייה מציעה שינויים בהרכב הוועדה (חיזוק מעמדם של נבחרי הציבור ו/או החלשת כוחם של השופטים בוועדה). גישה שלישית מציעה לפעול בהתאם לדרך מינוי השופטים המקובלת בעולם הדמוקרטי ולהפקיד את מינוי שופטי בית המשפט העליון בידי נבחרי הציבור. הגישה האחרונה מוצגת לא פעם כמסוכנת וכתמהונית אך דווקא היא הגישה המקובלת כמעט בכל הדמוקרטיות המערביות.

למחקר המלא

האמנם הערבית שפה רשמית בישראל?

על ידי | חוקה, מדינת לאום | אין תגובות

תקציר

הנחה מקובלת בציבור גורסת כי בישראל קיימות שתי שפות רשמיות: עברית וערבית. הנחה זו אינה נשארת כטענה אקדמית גרידא, אלא מהווה בסיס לתביעות להעצמת משקלה של השפה הערבית בציבוריות הישראלית. על כן, רבים הסבורים כי מעמדה המשפטי של הערבית הוא מעמד של שפה רשמית, מבקשים לשמר את המצב הקיים.

מטרתו של מסמך זה היא לשקף בפני מקבלי ההחלטות את המצב המשפטי הקיים באשר למעמד השפה הערבית בישראל. זאת, בכדי לאפשר להם לקבל החלטה שקולה ביחס למעמדה העתידי. לאחר שתובהר מהי המשמעות המשפטית של הכרה בשפה כשפה רשמית, נראה כי למעשה אין לערבית מעמד של שפה רשמית.

אמנם, מדינה רשאית ולעיתים אף חייבת לאפשר נגישות לשונית לדוברי שפות שונות, לשירותים אותם מספק השלטון. אך שפה רשמית, בשונה מנגישות לשונית לשירותים ציבוריים הניתנים על פי מידת הצורך, מעניקה מעמד כולל וקבוע לשפה הנבחרת. שפה רשמית היא השפה בה פועלת המדינה על כל המשמעויות המעשיות והסמליות הכרוכות בכך.

על פי סימן 82 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל (עליו מבוססת הטענה המקובלת לפיה הערבית היא שפה רשמית), שפה רשמית איננה מוגבלת להסדרת נגישותם של אזרחים למידע אלא קובעת את השפה בה פועל השלטון בכללו. ניתן להשתמש בשפה רשמית בבתי המשפט ובמשרדי הממשלה הן מצדם של האזרחים והן מצדם של הפקידים והשופטים. כל פרסום רשמי של המדינה צריך להיעשות בכל השפות הרשמיות. בחירת המחוקק בשפה רשמית מבטאת אפוא בחירה תרבותית בדבר שפת פעולת השלטון ושפת הפרהסיה הציבורית בתחום שליטתו, על כל המשמעויות הסימבוליות והמעשיות הנגזרות מכך.

עם הקמת מדינת ישראל חוקקה מועצת המדינה הזמנית את פקודת סדרי השלטון והמשפט וקבעה כי כל דין מנדטורי ימשיך לעמוד בתקפו ובתנאי שאיננו עומד בניגוד לדבר חקיקה או פסיקה מאוחרים יותר. לאור ההגדרה הטוטלית של המונח "שפה רשמית", הרי שדי להוכיח כי המחוקק שולל מן הערבית את מעמדה זה בכמה מקרי מפתח, בכדי לקבוע כי המחוקק איננו רואה עוד בערבית שפה רשמית.

את העדפת השפה העברית כשפה רשמית בלעדית ניתן למצוא בחקיקה ישראלית מאוחרת דוגמת: חוק סדר הדין הפלילי, חוק השיפוט הצבאי, תקנות סדר הדין האזרחי, חוק לשכת עורכי הדין, חוק האזרחות, חוק התכנון והבנייה, חוק הבחירות לכנסת, ותיקון פקודת הרופאים. לעומת החקיקה הנותנת בכורה לשפה העברית קיימת גם חקיקה ישראלית המעניקה יחס שוויוני לערבית (ולעתים גם לרוסית וליידיש) כמו לעברית: תקנות חובת המכרזים, חוק שידורי טלוויזיה מהכנסת, חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, חוק המוסד העליון לשפה הערבית ותקנות הקולנוע. חקיקה זו מכוונת בדרך כלל לשם הגברת נגישות מידע לדוברי השפה הערבית ופחות לאמירה סימבולית תרבותית.

לאור הגדרתה הגורפת של "שפה רשמית", ניתן לומר כי לערבית מעמד חוקי בישראל בתחומים ספציפיים שונים אך המעמד של שפה רשמית אותו העניק לערבית אותו סימן 82 עבר ובטל מן העולם. בהתאם לכך, מי שנסמך על דבר המלך בלבד, מתעלם מהפסיקה והחקיקה הישראלית מאז קום המדינה.

גם בשאלת הפרקטיקה במדינת ישראל המצב דומה לזה שמצאנו בשאלת החקיקה: מעמדה של השפה הערבית מורכב, ויותר נכון לומר בלתי-שיטתי וסתירתי. לעיתים ניתן לראות מתן מעמד לשפה הערבית ולעיתים ניתן לראות שלא ניתן מעמד. מכיוון שהשפה רשמית מחייבת דו-לשוניות גורפת של השלטון המרכזי הרי שניתן לקבוע כי גם על פי הפרקטיקה במדינת ישראל השפה הרשמית היחידה בישראל היא השפה העברית.

שאלת מעמדה של השפה הערבית אל מול השפה העברית נדונה לא פעם בפני בית המשפט העליון. בפסיקותיו של בית המשפט חלו תמורות מרחיקות לכת בין הפסיקות בעשורים הראשונים של מדינת ישראל לבין פסיקותיו החל משנות התשעים. בית המשפט בפסיקותיו המוקדמות סרב להעניק לשפה הערבית מעמד משמעותי אף כאשר דברי חקיקה מפורשים הצריכו שימוש בשפה הערבית. בשנות התשעים החל בית המשפט בחקיקה שיפוטית המצמצמת את בלעדיות מעמדה של השפה העברית ביחס לשפות אחרות. לדוגמא: בעניין קסטנבאום פסל בית המשפט הוראה האוסרת שימוש באותיות לועזיות לצד כיתוב עברי במצבה פרטית אך קבע כי עצם הטלת חובה על הפרט לעשות שימוש גם בשפה העברית היא חוקית; בעניין ראם נקבע כי עצם הטלת החובה על הפרט לעשות שימוש בשפה העברית איננה חוקית אך אין לדרוש מהשלטון כי יעשה שימוש בשפה הערבית למשל בשילוט רחובות; בעניין עדאלה נקבע כי מוטלת חובה חוקית על שלטון מקומי בערים בהם מיעוט ערבי שמעל 6% לשלט את כל הרחובות בתחומו גם בערבית אך נקבע כי לא ניתן לאסור על השלטון לציין כיתוב עברי לצד הכיתוב בערבית.

הדברים אמורים ביחס למעמד הפונקציונאלי של השפה הערבית מול השפה העברית. אך לעניין ההכרה בערבית כשפה רשמית בעלת מעמד אפקטיבי אין כמעט כל שינוי לאורך השנים בפסיקות בתי המשפט. אפילו בית המשפט של הנשיא ברק אשר שדרג משמעותית את מעמד השפה הערבית בציבוריות הישראלית נמנע מלבסס פסק דין על טענת רשמיותה של השפה הערבית. אחת הדוגמאות המאלפות לכך הוא סירובו של בית המשפט העליון לתת פסק דין בעתירת ארגון עדאלה משנת 2002 בה דרש הארגון לאפשר ניהול הליכים משפטיים בערבית (חריג לאמור ניתן למצוא בפסק דין של השופטת דורנר, אך בעניין זה היא ניצבה בדעת מיעוט).

סיכומו של דבר, חקיקה מאוחרת ביטלה למעשה את סימן 82 וכך גם המדיניות והפסיקה בישראל מעניקות מעמד של שפה רשמית אך ורק לשפה העברית. על כן, חקיקה שתעניק לערבית מעמד רשמי לא תשמר מצב קיים אלא תיצור מהפכה דרמטית עם משמעויות פרקטיות מרחיקות לכת.

לעניין הצעת חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי

מדינות הקובעות כמה שפות רשמיות הן מדינות דו לאומיות או רב לאומיות ומדינת ישראל אינה כזו. הצעת החוק, אשר כוללת מתן זכות חוקתית לנגישות לשונית בערבית ו"מעמד מיוחד" היא הרבה יותר ממה שנותנות מדינות מערביות לקבוצות מיעוטים למשל בארה"ב, צרפת, גרמניה, איטליה ודמוקרטיות מערביות אחרות.

לקריאת המאמר המלא

חוק יסוד החקיקה

על ידי | חוקה, מדינת לאום | אין תגובות

תזכיר חוק-יסוד: החקיקה

תגובת המכון לאסטרטגיה ציונית

מסמך זה מוגש כתגובה לתזכיר חוק יסוד: החקיקה שהופץ לפני כחודש על ידי משרד המשפטים. המכון לאסטרטגיה ציונית (להלן: המכון) מקדם בברכה את כוונת משרד המשפטים להסדיר את תחום החקיקה בישראל אשר, בין היתר, מעניקה לכנסת את סמכויות האסיפה המכוננת ומעגנת את סמכותה לכונן חוקה. המכון בדעה שהנושא של הפרדת הכוחות ואיזון ראוי הינם נושא חשוב המצריך דיון ציבורי רחב וישמח לקחת חלק בקידום התהליך בכל דרך ראויה ואחראית.

עם זאת, נראה כי ביוזמה ספציפית זו נפלו כמה פגמים מהותיים אשר מקטינים באופן דרסטי את הסיכוי לכינונה של חוקה מלאה ופוגעים בעיקרון הפרדת הרשויות במדינת ישראל. מטרת מסמך זה הינה להציע תיקונים ושיפורים בהצעת חוק יסוד: החקיקה על מנת להבטיח את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, תוך החזרת ועיגון האיזון העדין הנדרש במערך הכוחות שבין הרשויות.

מסמך זה כולל שלושה חלקים:

א.      המלצות צוות החוקה של המכון לתיקון הצעת חוק יסוד: החקיקה ושיפורה במטרה להבטיח את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית.

ב.      נספח 1: הסדרת תחום החקיקה בישראל באמצעות חוק יסוד החקיקה – קריאה נוספת.

ג.        נספח 2: מאמרו של שר המשפטים לשעבר, פרופ' דניאל פרידמן (פורסם במקור בעיתון ידיעות אחרונות בתאריך ט' באייר תשע"ב, 1.5.2012).

לקריאת המסמך המלא

חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום- הצורך המשפטי

על ידי | חוקה, מדינת לאום | אין תגובות

ד"ר אביעד בקשי

מטרתו של נייר העמדה היא לתמוך בהצעת חוק יסוד ישראל מדינת הלאום של העם היהודי ולהציג את הצורך המשפטי בחוק יסוד זה. מחד, ערכיה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי עוגנו היטב בחקיקה ובמשפט הישראלי במשך עשרות שנים והם משקפים את ערכיה המסורתיים של ישראל. מאידך, בעשרים השנים האחרונות חלה שחיקה דרמטית במשקל שמעניק בית המשפט העליון לזהותה היהודית של ישראל. אחד הגורמים המרכזיים למציאות החוקתית בישראל כיום הוא המחסור בעיגון חוקתי לאופייה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הצעת חוק היסוד הולמת את המסורת המקובלת של המשפט הישראלי ובה בעת יש בה צורך משפטי מעשי בשל סטייה ממסורת זו בפסיקת בית המשפט בעשרים השנים האחרונות.

במשך עשרות שנים ערכיה החוקתיים של ישראל נשענו על פסיקות בית המשפט בדרך המכונה "משפט מקובל". בית המשפט העליון בעידן המשפט המקובל הגן היטב הן על ערכיה של ישראל כמדינת לאום והן על ערכיה כמדינה המחויבת לזכויות אדם אינדיבידואליות של אזרחיה. בכך ביטא בית המשפט את השילוב הערכי המאפיין את ישראל עוד במגילת. במהלך שנות התשעים עבר המשפט הישראלי מהפכה חוקתית: ערכיה החוקתיים של ישראל חדלו להישען על המשפט המקובל ועוגנו פורמאלית בשני חוקי יסוד שנחקקו בשנת 1992 וזכו לפרשנות מרחיבה של בית המשפט. בעקבות התנגדות פוליטית בכנסת למהפכה החוקתית, מפעל חוקי היסוד העוסקים בערכים נפסק באמצע התהליך, כאשר מאז 1992 לא נחקק אף חוק יסוד חדש. מבלי שהמחוקק התכוון לכך, ישראל עברה ממשפט חוקתי מקובל הנשען על שני מאפייניה אלה לעידן של משפט חוקתי פורמאלי בו מעוגן רק מאפיין אחד מתוך השניים. כך, באופן בלתי מתוכנן, נשבר האיזון ההיסטורי בין ערכיה של ישראל כמדינת לאום לבין ערכיה כמדינה המחויבת לזכויות אדם כשלמעשה ערכי המדינה היהודית במשפט הישראלי העכשווי נמצאים בנחיתות נורמטיבית.

לשם הוכחת הטענה, כולל נייר העמדה מחקר משפטי של סוגיות קונקרטיות הנוגעות לזהותה של ישראל כמדינת לאום: הקצאת קרקעות ותמריצים להקמת יישובים יהודיים, שאלת מעמד הבכורה הניתן בישראל לשפה העברית, השתתפות פוליטית של מפלגות השוללות את קיומה של ישראל כמדינתו של העם היהודי וסוגיית מדיניות ההגירה לישראל ביחס למי שאינם זכאי שבות. מסקנת המחקר המשפטי של סוגיות אלו היא חד משמעית: בעשרים השנים האחרונות אנו עדים לשחיקה משמעותית של המשקל שמייחס בית המשפט העליון לערך של הגנת זהותה היהודית של ישראל לעומת המשקל שייחס בית המשפט העליון לערך זה בארבעים וארבע שנותיה הראשונות של המדינה.

על כן יש צורך לחוקק חוק יסוד אשר יעגן חוקתית את ערכיה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. חוק יסוד כזה, לצד חוקי היסוד הקיימים העוסקים בזכויות אדם אינדיבידואליות, יחזיר את המשפט הישראלי למורשתו מעידן המשפט המקובל, בהתאם לערכיה של מגילת העצמאות ולערכיו של הציבור הישראלי אליהם ישראל מחויבת הן כמדינה יהודית והן כמדינה דמוקרטית.

לנייר העמדה המלא 

הצעת חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי – ההצדקה הליברלית

על ידי | חוקה, ללא קטגוריה, מדינת לאום | אין תגובות

תקציר

יש הטוענים כי רעיון מדינת הלאום עומד בסתירה לערכים ליברליים של זכויות אדם וכתוצאה מכך רואים במדינת לאום יהודית רעיון בלתי לגיטימי. אחרים מסכימים מסיבות שונות להכיר בלגיטימיות של מדינת לאום יהודית אך רואים את הסכמתם זו כניתנת למרות פגיעתה של מדינת הלאום בערכי זכויות האדם ועל כן מבקשים לצמצם ככל האפשר את ביטויו של רעיון מדינת הלאום במשפט הפנימי של מדינת ישראל. על רקע תפיסות אלו, יש המתנגדים לחקיקת חוק יסוד ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.

הטענה המרכזית בנייר עמדה זה היא הפוכה. עיגון חוקתי של ערכיה של ישראל כמדינת לאום יהודית איננו נדרש למרות מחויבותה של ישראל לערכים ליברליים של זכויות אדם אלא נדרש בגלל מחויבותה לערכים אלו. דווקא העמדות המבקשות למנוע מבני אדם מימוש הגדרה עצמית במדינת לאום הן אלו הלוקות בחוסר כבוד לבני אדם ופוגעות בזכויות האדם לאוטונומיה, לזהות ולתרבות. דווקא עמדות אלו הן הלוקות באימפריאליזם תרבותי ומפירות את הערך הליברלי היסודי של ראיית כל אדם כתכלית לעצמו. על פי הנטען בנייר עמדה זה, מדינת לאום ליברלית מחויבת להגן היטב על זכויות האדם של קבוצות המיעוט ולערוך איזון מתמיד בין זכויות אלו לבין זהותה כמדינת לאום. אך זאת תוך הכרה כי גם בכף המאזניים של שמירת זהותה הלאומית של המדינה ניצבת זכות אדם: זכות אדם להגדרה עצמית במדינת לאום.

נייר העמדה פותח בסקירת הליברליזם האינדיוידואליסטי אשר שם לנגד עיניו אך ורק את טובתם וזכויותיהם של יחידים ומסרב להתייחס לזהותם ולהשתייכותם הקבוצתית של בני אדם. על פי גישה צרה זו לליברליזם, אכן הלאומיות עומדת בסתירה לליברליזם. לאחר מכן הנייר מנתח בהרחבה את המהפך שעבר הליברליזם בשלושים השנים האחרונות ואת ההכרה בזכות לתרבות ולזהות קבוצתית. הנייר מציג את הביקורת של מייקל סנדל לפיה ההגנה שמספק הליברליזם האינדיוידואליסטי לזכויות אדם היא הגנה חלולה מכיוון שאין טעם לדבר על זכויות לאוטונומיה, כבוד-אדם וזהות אישית אם אנו מתעלמים מהקשר העמוק שיש למרבית בני האדם לתרבות ולזהות קבוצתית – ובכלל זה לזהותם הלאומית. ביקורת אחרת כנגד הליברליזם האינדיוידואליסטי שנסקרת בנייר זה היא ביקורתו של אלסדייר מקינטייר. לשיטתו אכן ישנם בני אדם המבקשים לחיות חיים מנותקים מהשתייכות תרבותית קבוצתית ומתנגדים גם לזהות לאומית. אך מדובר בסך הכל בעוד קבוצה תרבותית ספציפית. אין שום הצדקה להגדיר את ערכיה של קבוצה ספציפית זו כערכי-על ולכפות אותם על קבוצות אחרות שמבחינתן הזהות הלאומית היא מרכיב מרכזי בזהותם האישית של חברי הקבוצה. בהמשך לביקורת זו נטען כי ליברליזם אינדיוידואליסטי אינו אלא אימפריאליזם המבקש לכפות על מרבית בני האדם תרבות וסולם ערכים זר להם. אימפריאליזם המנומק באופן אבסורדי בזכותם הליברלית של בני אדם לעצב את זהותם באופן אוטונומי. בהמשך לכך נטען כי שלילת זכותם של בני אדם ללאומיות על רקע ליברליזם אינדיוידואליסטי, איננה כלל ליברליזם שהרי שלילה זו אינה מכבדת את זכותם של בני אדם לאוטונומיה ולזהות ייחודית ואותנטית.

בהמשך לדברים ובעקבות חלק מהוגי הזכות לתרבות מוסיף נייר עמדה זה וטוען כי הכרה מעמיקה בזכות לתרבות לאומית מחייבת גם הגנה על תרבויות לאומיות באמצעות מדינות לאום ליברליות. נטען למשל כי אין משמעות בהגנה על זכותם של יהודים לתרבות באמירת "לשנה הבאה בירושלים" אם לא נלווית לה הזכות לפעול למימוש אותם ערכים תרבותיים עמוקים באמצעות קיומה של מדינת לאום יהודית.

מסקנת נייר עמדה זה היא שדווקא מנקודת מבט ליברלית יש חובה להגן על זכותם של בני אדם להגדרה עצמית לאומית וכנגזרת מכך על זכותם של בני העם היהודי למדינת לאום יהודית. לאור הנחת המוצא הליברלית של הדיון, זו חייבת להיות מדינת לאום ליברלית המחויבת עמוקות לזכויות האדם של כל תושביה ולכן עיגון חוקתי של זכויות הפרט באמצעות חוקי יסוד הוא דבר ראוי. אך לצד חוקי יסוד העוסקים בזכויות פרט, ישראל חייבת לעגן בחוק יסוד גם את זהותה כמדינת לאום יהודית.

לנייר העמדה המלא

ישראל, העם היהודי והיהדות

על ידי | דת ומדינה, חוקה, מדינת לאום, עליה | אין תגובות

פרופסור דוד א' פרנקל

 

היהדות איננה דת בלבד. היהדות היא אורח חיים הבנוי על נאמנות ללאום, לערכיו ולתולדותיו. להיות יהודי משמעותו להיות שייך לעם היהודי או לאומה היהודית. יש הבדל בין השתייכות לאומה, ללאום או לעם לבין השתייכות למדינה. המושג אומה הוא עמוק יותר מאשר מדינה. אדם יכול להיות בעל אזרחות של מספר מדינות, אך אינו יכול להיות שייך ליותר מאשר לאומה או לעם אחד.

הקמתה של מדינת ישראל יצרה בלבול מושגים ואי-הבנה בקרב רבים, מכיוון שאין זהות בין אזרחות ישראלית לבין השתייכות לעם היהודי. יחד עם זאת, מדינת ישראל הוכרזה במועד הקמתה כמדינת העם היהודי, והיא, קודם לכול, מדינה יהודית וגם דמוקרטית. כך גם נקבע בחוקי היסוד שלה. אחת התוצאות הנובעות מכך היא שצביונה של המדינה צריך לתאום את המושג הרחב של יהדות.

שלושה עקרונות יסוד, מאפיינים מהותיים, קיימים ביהדות ובעם היהודי, ואלה הם: א) המונותיאיזם הטהור, ב) הרציפות ההיסטורית יחד עם הזיכרון הלאומי, ג) היותה של ירושלים, וארץ ישראל שמסביבה, מרכז האומה. כדי להדק את הזיקה בין חלקיו השונים של העם היהודי, המפוזרים ברחבי תבל, כאשר הקשר ביניהם עלול להתרופף, חיזקו חכמינו שלושה סממנים: השפה, השבת והמיתולוגיה. השפה העברית נשארה השפה שבה מתפללים; השבת נשארה יום המנוחה השבועי, וכדי לחזקה הוטלו איסורים רבים לגבי שמירתה; והמיתולוגיה – סיפורי המקרא, שהפכו לנכס רוחני של כל ילדי ישראל באשר היו. בכך הרגישו והדגישו היהודים את ייחודם בכל מקום.

למרות הגישה הקלאסית האמורה, היו מי שביקשו לאפשר ליהודים להשתלב באופן מלא במקום מושבם בגלות. לשם כך, תנועות ומגמות שונות טשטשו את המאפיינים הייחודיים של העם היהודי, והביאו בסופו של דבר לאָבדן של חלק גדול מהעם. הקמתה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי ושחרורה של ירושלים הביאו לכדי שגשוג את הלאומיות בקרב רוב חלקי העם היהודי.

עם זאת, יש מי שעדיין מבקשים לבטל את קיומו של העם היהודי באמצעות פגיעה בסממנים לאומיים מהותיים: פיחות במעמד העברית, נטישת התנ"ך, פגיעה במעמד השבת, זלזול בחגי ישראל ועוד. קיים חשש כי לאור מציאות זאת, תוך תקופה לא ארוכה של דור או שניים, יהיה הקשר ההיסטורי, התרבותי, הנפשי, הלאומי ואף הלשוני של האזרחים היושבים בישראל לעם היהודי, דומה לקשר של תושביה של יוון היום ליוונים הקדמונים ושל האיטלקים לרומאים.

מדינת ישראל איננה ככל המדינות. כדי לשמור על קיומה והמשכיותה, ובכך גם לשמור על קיומו והמשכיותו של הלאום היהודי, עלינו להבין שהקמתה של המדינה דוקא בארץ ישראל היא גם הכרח וגם תוצאה של עובדת קיומנו כאומה. כדי שאכן תהיה זו מדינה יהודית, כפי שגם הוכרז על הקמתה במגילת העצמאות, ולא רק מדינה שבה יכולים להתגורר יהודים, היא חייבת להקפיד על עקרונותיה של האומה, ערכיה – לרבות השפה העברית, מורשתה התרבותית והספרותית, תולדותיה, אורח חייה, חגיה ומועדיה וכן מרכזיותה של ארץ ישראל בכל הקשור לעקרונות הלאום היהודי וההכרה בכך שהיא המרכז הלאומי-המדיני שלו.

לנייר העמדה המלא

הצעת החוקה של המכון לאסטרטגיה ציונית

על ידי | חוקה | אין תגובות

'חוקה למדינת ישראל'

הצעת החוקה של המכון לאסטרטגיה ציונית

הצעת החוקה של המכון לאסטרטגיה ציונית מכילה 100 סעיפים. מבוא החוקה הינה מגילת העצמאות. היותה של המגילה כמבוא לחוקה נובע מהיותה מסמך מכונן של העם היהודי השב לארצו והמקובל על רוב הציבור היהודי במדינת ישראל. לראייה, לקראת יום העצמאות ה- 60 של מדינת ישראל חתמו, ביוזמה של המכון לאסטרטגיה ציונית, 90 חברי כנסת על מגילת העצמאות. בנוסף, בסעיף 4 לחוקה נקבע שהמבוא (קרי מגילת העצמאות) היא חלק בלתי נפרד מהחוקה. נקבעה גם הוראת שריון פורמאלי לסעיף זה שעל פיו נדרשים שני שלישים מחברי הכנסת בכדי לשנות את המבוא לחוקה.

הצעת החוקה הינה שלמה וקוהרנטית ומציעה סעיפים הקשורים לרכיבי הזהות של המדינה וסדרי שלטון. הצעת החוקה מחולקת לעשרה פרקים:

  1. עקרונות היסוד של המדינה (ס' 1-4).
  2. מעמדם של האדם ושל האזרח וחירויותיהם (ס' 5-20).
  3. מדינת ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי (ס' 21-31).
  4. נשיא המדינה (ס' 32- 36).
  5. הרשות המחוקקת (ס' 37-48).
  6. הרשות המבצעת (ס' 49-64).
  7. הרשות השופטת (ס' 65-80).
  8. מבקר המדינה (ס' 81-88).
  9. מעמד החוקה ודינים אחרים (ס' 89- 98).
  10. קבלת החוקה ותיקונה (ס' 99-100).

להלן ייסקרו בקצרה ההסדרים העיקריים בכל פרק והרציונאל העומד מאחוריהם. הסקירה לא נועדה להציג את כל סעיפי ההצעה (להיבטים נוספים של הצעת החוקה ניתן לקרוא בסקירה שערך פרופ' אברהם דיסקין בהקדמה להצעת החוקה של המכון ובהשוואות שנערכו בין הצעת המכון לזו של המכון הישראלי לדמוקרטיה).

א.      עקרונות היסוד של המדינה

בפרק זה הודגשו אופייה ועקרונותיה של מדינת ישראל. הסעיף הראשון בחוקה קובע כי "מדינת ישראל היא מדינה יהודית והבית הלאומי של העם היהודי". עוד נכתב בסעיף 1 ש- "העם היהודי מממש את שאיפתו להגדרה עצמית על מורשתו התרבותית וההיסטורית". זהו הינו סעיף זהותי אשר מעגן את אופייה היהודי – ציוני של המדינה.

סעיף 2 קובע ש- "מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית המכבדת את זכויות האדם ברוח יסודות החירות, הצדק, היושר, והשלום של מורשת ישראל". ס' 3 קובע ש- "ריבונות המדינה נתונה בידי אזרחיה".

סעיפים אלו, והמבוא לחוקה (מגילת העצמאות) אינם ניתנים לשינוי אלא ברוב של שני שלישים מחברי הכנסת (ס' 4).

 

ב.      מעמדם של האדם ושל האזרח וחירויותיהם

פרק זה, מכיל את ההסדרים הנוגעים למגילת זכויות האדם, תוך הכרה שכל אדם נברא בצלם והוא בן חורין ובעל כבוד סגולי. הזכויות שעוגנו הן הזכות לחיים, הזכות לשלמות הגוף וביטחון האדם, הזכות לפרטיות, הזכות לקניין, חופש הדת, חופש המצפון, חופש הדעה והתרבות, חופש התנועה, חופש הביטוי, חופש ההתקהלות וחופש ההתאגדות, הזכות למשפט הוגן וחזקת החפות.

עוד נקבע בפרק זה שהאזרחות הישראלית תירכש ותישלל על פי חוק. בכך משאירה החוקה גמישות למחוקק לקבוע את הסדרי האזרחות הנדרשים למדינת ישראל. במהלך דיוני ועדת החוקה בכנסת ה-17 הציע המכון גרסה נוספת לאזרחות (פירוט ניתן למצוא בפרק הפעילויות).

בנוגע לזכות לשוויון, נקבע בהצעת החוקה ש- "הכל שווים בפני החוק, ושעל כל אזרחי המדינה חלות זכויות וחובות שוות. אי מילוי החובות יכול שיהיה כרוך באובדן זכויות וכשירויות כפי שנקבע בחוק. כמו כן המדינה רשאית לייחד זכויות, חובות או כשירויות הקשורות לביטחון המדינה, לבעלי סיווג ביטחוני הולם".

פרק זה אף עוסק בקשרים שבין הזכויות השונות, האיזונים ביניהן, פסקת ההגבלה ועוד.

 

ג.       מדינת ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי

פרק זה עוסק בהסדרת מאפייני הזהות היהודית של המדינה. חלק מן ההסדרים מצויים כיום בחוקי היסוד, למשל הקביעה שירושלים היא בירת ישראל, חלק מוסדרים בחוקים רגילים, וחלקן אינן מוסדרים בחקיקה.

הפרק כולל הסדרים רבים הקשורים לזהות היהודית של המדינה, לדוגמא- עברית היא שפת המדינה, הלוח העברי הוא הלוח הרשמי של המדינה, יום העצמאות הוא יום החג הלאומי וכד'.

כמו כן, ישנו עיגון להבטחת זכויות המיעוטים בנושאי שבתון , תרבות, שפה, התיישבות וחינוך.

סעיף 27 מעגן את מחויבותה של מדינת ישראל ל- "קיבוץ גלויות ישראל ולהתיישבות יהודית בארץ והיא תקצה קרקעות ומשאבים למטרות אלה". זהו סעיף ציוני הבא להסדיר את המרכיבים הבסיסיים ביותר של הציונות- עלייה, קליטה והתיישבות. כמו כן, נקבע בסעיף 30 שקהילה זכאית לקיים יישובים קהילתיים נפרדים כולל בני דת כלשהי.

 

ד.      נשיא המדינה

פרק זה מסדיר את סמכויותיו ופעולותיו של נשיא המדינה. הפרק מעגן את ההסדרים הקיימים בחוק יסוד: נשיא המדינה.

ה.      הרשות המחוקקת

פרק זה מסדיר את ההוראות הנוגעות לפעולתה של הכנסת, הבחירות וכו'.

סעיף 40 קובע שהכנסת תיבחר בבחירות כלליות, ישירות, שוות וחשאיות. השוני מחוק יסוד: הכנסת הוא שלא נקבע שהבחירות יהיו בהכרח ארציות, וכך נפתח הפתח לשינוי בשיטת המשטר.

בפרק מעוגנת ההוראה לפיה לא יהיו מועמדים לכנסת אנשים או רשימות אם יש במטרותיהם או במעשיהם משום שלילת קיומה של מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי, שלילת משטרה הדמוקרטי, תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או ארגון אחר נגד המדינה.

חידוש מעניין שקובעת החוקה הוא שרוב חברי הכנסת יכולים ליזום משאל עם על סוגיות של ריבונות ושאלות חוקתיות. נקבע שמשאל העם הוא מייעץ ותוצאותיו אינן מחייבות את הכנסת או רשות אחרת.

רוב הסמכויות של הכנסת וחבריה יוסדרו בחוק בכדי להשאיר גמישות למחוקק.

 

ו.        הרשות המבצעת

בפרק זה מוסדרים פעולותיה וסמכויותיה של הממשלה. לצד ההסדרים הקבועים כיום בחוק יסוד: הממשלה נקבעו מספר הסדרים נוספים. לדוגמא, סעיף 53 קובע שחבר כנסת שמקבל תפקיד של שר בממשלה תופסק חברותו בכנסת כפי שייקבע בחוק (בדומה לחוק הנורבגי).

בנוסף, והדבר עדכני מאוד לאחר תוצאות הבחירות לכנסת ה- 18, היא הקביעה שרשימות מועמדים בבחירות לכנסת יכולות להגיע ביניהן, לפני הבחירות, להסכמה על המועמד לראשות הממשלה, ולאחר הבחירות יהיה זה שקיבל את מספר הקולות המרבי בקרב אותן רשימות מועמדים זה שירכיב את הממשלה.

לגבי חוק התקציב נקבע שאם לא התקבל חוק התקציב עד לתחילת שנת הכספים, רשאית הממשלה להוציא כל חודש סכום השווה לחלק השנים עשר מהתקציב הקודם. החידוש הוא שאם לא התקבל חוק תקציב לא רואים בכך הבעת אי אמון בממשלה.

סעיף מעניין וחדשני נוסף הוא סעיף 63 המסדיר את היחס בין הדרג המדיני לצבאי. ההסדרים בסעיף זה מעגנים חלק מן ההסדרים הקבועים היום בחוק יסוד: הצבא. בסעיף זה מוגדות מטרות הצבא (דבר שלא קיים היום בחוק יסוד: הצבא) , ונקבע שצה"ל מופקד על בטחון המדינה, אזרחיה ותושביה, ובני העם היהודי הנתונים בצרה ובשביה.

 

ז.        הרשות השופטת

בפרק זה מוסדרים העניינים הקשורים בפעולת הרשות השופטת. הפרק כולל חידושים באשר לאופן המינוי של השופטים, לאופן המינוי של נשיא בית המשפט העליון ותקופת כהונתו, מעמד בתי המשפט הדתיים ותחליפים להסדרים הנוגעים לענייני זוגיות.

בנוסף, מוסדרת זכות העמידה במשפט המנהלי תוך הגבלה זכות העתירה רק לעותר שיש לו נגיעה בדבר. עוד מוסדרים גבולות השפיטות: על בימ"ש להתערב במעשה המנהלי רק במצבים שבהם ההחלטה המינהלית היא בלתי ראויה בעליל. כמו כן נקבע שבית המשפט לא ידון בשאלות של מדיניות חוץ, מדיניות ביטחון, או עקרונות התקציב.

הסעיפים בפרק זה מדגישים את עצמאות המשפט הישראלי, תוך מתן עדיפות לעקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל.

נציין, שסעיף 79 עוסק במשך הכהונה של נשיא בית המשפט העליון ומוגבל לכהונה אחת של שבע שנים. לשמחתנו, הכנסת ה- 17 חוקקה חוק בעניין זה.

 

ח.      מבקר המדינה

אין שינויים מהותיים לעומת חוק יסוד: מבקר המדינה.

ט.     מעמד החוקה ודינים אחרים

בפרק זה מוסדרים עניינים שונים בקשר למעמדה הנורמטיבי של החוקה. למשל, נקבע שחוק לא יכול לסתור את החוקה. אלא אם כן קובע בימ"ש העליון בהרכב של תשעה שופטים, שתכלית החוק בלתי ראויה. יחד עם זאת, רשאית הכנסת לקבוע שהחוק אינו בטל, אף אם קבע זאת בימ"ש העליון. הכנסת אמורה לעשות כן תוך 120 ימים מפס"ד באשרור של רוב חבריה. עוד נקבע שאין זכויות או סמכויות מעבר לקבוע בחוקה.

הוראות נוספות: לצורך קביעת הוראת שריון פורמאלי (למשל 61 חברי כנסת) נדרש שהחוק יעבור בקריאות שנייה ושלישית ברוב הנדרש. וגם: נקבע שתקנות שעת חרום לא יכולות להפקיע זמנית את תוקף החוקה. הכנסת יכולה לשנות סעיף זה ברוב של שני שליש.

 

י.        קבלת החוקה ותיקונה 

פרק זה מסדיר את הדרך בה תכונן החוקה והדרך בה ניתן לשנותה. כינון החוקה יתבצע על ידי הצבעה של רוב חברי הכנסת בהצבעה שמית. כמו כן נוסח החוקה יובא בפני העם למשאל עם לפני קריאות שנייה ושלישית. לגבי שינוי החוקה- אין לשנותה, לגרוע ממנה או להוסיף לה, אלא ברוב של חברי הכנסת בהצבעה שמית. גם לצורך השינוי נדרש משאל עם.

בנוסף נקבע שכל חוקי היסוד יבוטלו והנותר מהם שלא נכלל בחוקה ייקבע בחוק חדש.

מסמכים להורדה

  1. הצעת החוקה המלאה של המכון לאסטרטגיה ציונית(PDF עברית)
  2. הצעת החוקה של המכון- מצגת(PPT אנגלית)
  3. ניתוח הצעת החוקה- מתוך ההקדמה- פרופ' אבי דיסקין(Word עברית)
  4. סעיפי הזהות בהצעת החוקה(Word עברית)
  5. השוואה בין הצעות החוקה של המכון לאסטרטגיה ציונית וזו של המי"ד(Word עברית)

חוקה-כללי

על ידי | חוקה | אין תגובות

פרופ' אברהם דיסקין/ מתוך ההקדמה להצעת החוקה של המכון לאסטרטגיה ציונית

הקדמה

ביום ט"ו בשבט ה'תשס"ו (13.2.2006) קיימה הכנסת השש-עשרה ישיבה חגיגית שהוקדשה לשאלת החוקה בישראל. בישיבה הוצגה עבודה בת שנים שנעשתה בועדת חוקה, חוק ומשפט, בראשות חבר הכנסת מיכאל איתן, לקראת קבלת חוקה למדינת ישראל. דומה כי הנחת היסוד הן בישיבה האמורה והן בועדה הייתה כי הכנסת השבע-עשרה, שתיבחר ביום כ"ח באדר ה'תשס"ו (28.3.2006), תשלים את מלאכת קבלת החוקה למדינת ישראל – מלאכה שבה הוחל עוד בטרם הקמת המדינה.

לישראל מערכת מפותחת למדי של הסדרים קונסטיטוציוניים, אלא שמערכת זו אינה מושלמת ואינה עשויה מקשה אחת. דווקא התפתחות החקיקה והפסיקה בנושאים חוקתיים בשנים האחרונות הגבירה את העמימות והמחלוקת ביחס לשאלות יסוד חוקתיות. מצב עניינים זה מבליט את הצורך בקבלת חוקה במועד קרוב.

א.איזון והכרעה

יש המדגישים את הצורך בקבלת חוקה שתהייה מוסכמת על כל חלקי הציבור. לרוע המזל, ספק רב הוא אם תיתכן קבלת חוקה שאכן תהיה מקובלת על הכל. החברה הישראלית היא חברה שסועה במובנים רבים, ומדינת ישראל היא מדינה שגם כיום רבים מחוץ ומבית המערערים על עצם זכותה להתקיים. בנסיבות אלה מתעורר, בצד השאיפה להשגת הסכמה רחבה, צורך דחוף בהשגת הכרעות ברורות לגבי עקרונות היסוד של המדינה והמשטר השורר בה. המתח הזה שבין צורך בהסכמה רחבה מזה, והכרעה חדה מזה, מאפיין תהליכים של קביעת מסגרות חוקתיות בכל מדינה ומדינה. אך נראה כי בישראל הייתה סתירה זו, שבין איזון והכרעה, אחד הגורמים המרכזיים לעיכוב ההליך החוקתי.

בין הנושאים שבהן מטפלות חוקות פורמליות יש מקום מיוחד להכרעה בארבעה נושאים מרכזיים:

א.  מאפייניה ועקרונותיה הבסיסיים של המדינה;

ב.   מעמד האדם והאזרח והתוויית קווי היסוד ליחסים שבין הפרט לשלטון;

ג.   אופי המשטר ורשויות השלטון הפועלות מטעם המדינה – לרבות הנחייה ברורה באשר ליחסים שבין רשויות השלטון ובין עצמן ובינן לבין אזרחי המדינה;

ד.   קביעת קווי המתאר של פירמידת הנורמות המחייבות מטעם המדינה, ובעיקר קביעת החוקה לעומת החקיקה הראשית, והשפעת מערך הנורמות בעת בחינת מעשיהן והחלטותיהן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת על ידי הרשות השופטת.

קבלת החלטות בנושאים אלה אינה פשוטה והיא מצריכה תמיד איזון או הכרעה בין שאיפות סותרות, שלעיתים קרובות אינן יכולות לדור בכפיפה אחת.

ב.מדינת לאום ודמוקרטיה

מטבע הדברים, שואפות חוקות במדינות מתקדמות להיות דמוקרטיות. אך שאלת ההגדרה הפרוצדורלית והמעשית של הדמוקרטיה אינה פשוטה כלל ועיקר. כבר הוכח פעמים רבות, כי קיימות סתירות בלתי ניתנות לישוב בין דרישות שונות של ההוויה הדמוקרטית. יתר על כן, מרבית המדינות המתקדמות התפתחו כמדינות לאום. יש מי שטוען, כי קיימת סתירה בין אופייה של מדינה כמדינת לאום ובין אופייה כמדינה דמוקרטית. עם זאת, באורח מעשי דומה כי ברוב המדינות מושג איזון שתוצאתו דיכוטומית למדי, כך שיש בידינו להכריע בנקל אם הסדר נתון הוא דמוקרטי במובן הפרקטי, אם לאו. בהקשר הישראלי יש לקבל, בין השאר, הכרעות באשר למהות המדינה כבית הלאומי של העם היהודי, באשר לזכויות המיעוטים, ובאשר לשאלות דת ומדינה, שיש הטוענים כי היו גורם מעכב ראשי בקבלת החוקה.

אין אף זכות מזכויות היסוד של האדם ושל האזרח שהיא זכות מוחלטת. כך, אין בנמצא חרות מוחלטת ואין בנמצא שוויון מוחלט. קל וחומר, שקיימת סתירה בין חרות ובין שוויון. קל וחומר בן בנו של קל וחומר, שקיימות סתירות נוספות בין חירויות וזכויות נוספות. חוקה דמוקרטית אמורה להביא לא רק רשימת זכויות "מלאה" אלא גם מפתחות באשר להקשרים שבהן מוגבלות החירויות ובאשר למהות ההכרעה כשמתגלית סתירה בין זכויות יסוד סותרות.

לנוכח קריסתם של הסדרים דמוקרטיים מתקדמים במהלך המאה העשרים, יש לזכור כי כל דמוקרטיה חייבת לפעול מתוך תפישה של 'דמוקרטיה מתגוננת' וזאת לא רק כלפי אלה המשתמשים נגדה באמצעים אלימים אלא גם כלפי אלה המשתמשים בכללים הדמוקרטיים עצמם לצורך ערעור המשטר. קל וחומר במקרה הישראלי שבו אנו עדים באורח קבע להתרסה על מהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ועל עצם קיום המדינה. להוותנו, מיעוט נכבד של האזרחים בישראל נמנה על לאום שחלק גדול בו הוא בגדר אויב נחרץ. הצורך של הדמוקרטיה להתגונן מפני אלה הקמים עליה לכלותה הובלט בכמה חוקות של מדינות דמוקרטיות ומוכר כעיקר בולט של המשפט הטבעי. ביטוי לכך ניתן בדבריו של הנשיא ברק : "חוקה אינה מרשם להתאבדות, וזכויות אזרח אינן במה לכיליון לאומי" (בג"צ 2/84 משה ניימן נ' יו"ר ועדת בחירות המרכזית לכנסת האחת עשרה). על החוקה, אם כן, לתת ביטוי לצורכי "הדמוקרטיה המתגוננת".

ג.חוק, חוקה ומשפט

קיימות חלופות רבות בכל הנוגע לקביעת אופי המשטר ורשויות השלטון. כך, משטר דמוקרטי יכול להיות פדרטיבי או אוניטרי, נשיאותי או פרלמנטרי. לכל הסדר משטרי יתרונות וחסרונות. ההכרעה בשאלות מסוג זה צריכה להיעשות מתוך זיקה לגורמים כגון: המצב הקיים – על יתרונותיו ועל חסרונותיו, הידע התיאורטי והאמפירי על הסדרים חלופיים, וההתאמה לאופי החברה ומרכיבי החברה שלגביה נקבע ההסדר החוקתי. ההכרעה באשר למאפייני היסוד של המשטר רחוקה מלהיות פילוסופית. כבר נוכחנו פעמים רבות כיצד יכולים הסדרים חוקתיים בשאלות הנידונות להוליד את זרעי הפירוד והמחלוקת עד כדי התמוטטות ההוויה הדמוקרטית. בהקשר הישראלי יש מקום ללמידת לקחים מהשינויים שנעשו בכיוונים שונים בתקופה האחרונה. כמו כן בולט במקרה הישראלי הצורך בשמירה על יציבות השלטון ויכולת המשילות מזה, ואבטחת ייצוגיות השלטון וזרועותיו מזה.

עליונות החוקה בהשוואה לחוקי הפרלמנט טבועה בה מעצם הווייתה. ואולם, לעיתים קרובות, נותרות שאלות בדבר גבולות הביקורת השיפוטית הן על נורמות הנקבעות על ידי הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, והן על מעמד הרשות השופטת שעה שהיא בוחנת את מעשי הרשות המבצעת. אפילו בחלק מן הדמוקרטיות הותיקות והמפוארות ביותר, נותרו ההכרעות בשאלות אלה עמומות למדי. בישראל, ערערו בעיות הנוגעות למאפייני פירמידות הנורמות אפילו את מעמדו של בית המשפט העליון. שלא בטובתו נדרש בית המשפט שוב ושוב לקבל הכרעות בנושאים המוכרעים בדרך כלל על ידי הרשויות האחרות. הויכוח על מעמד חוקי היסוד הוא דוגמא מובהקת לעמימות בלתי רצויה בהקשר זה. הנושא של בטחון המדינה מול שלטון החוק בכלל, ומעמדן של תקנות לשעת חירום, המלוות את ההסדר החוקתי בישראל, כמעט מרגע הקמת המדינה, הוא דוגמא מרכזית אחרת.

המגמות דמוגרפיות בארץ ישראל (1800-2007)

על ידי | מדינת לאום | אין תגובות

יעקב פייטלסון

מבוא

הצורך לבחון מספרי האוכלוסין, ההרכב והמגמות התפתחות שלה נוצרו באופן טבעי מאז הופיעו קהילות אנושיות מאורגנות ובמיוחד עם הופעתן של המדינות על במת ההיסטוריה.

הדמוגרפיה עוסקת באיסוף הנתונים על גודל של האוכלוסייה וכווני התפתחותה ובחקר החוקיות והגורמים אשר משפיעים על הילודה, התמותה, נשואים וגרושים, שינויים בפריון האוכלוסייה בקבוצות גיל השונות ועוד.

מתודולוגיה של המחקר הדמוגרפי מושתתת על מדידה סטטיסטית של הנתונים על השינויים בגידול האוכלוסייה, אנליזה תאורטית וניתוח הסיבות לשינויים הללו, קביעת הנחות על המגמות והאפשרויות השונות בהתפתחות העתידית. סינתזה של הממצאים המתקבלים בתהליך זה מאפשרת הבנת החוקיות העומדת ביסוד ההתפתחויות הדמוגרפיות ויוצרת יכולת לבצע תחזיות שונות להתפתחויות העתידיות האפשריות. על בסיס תחזיות אלה אפשר להכין מדיניות דמוגרפית ולחזק את המגמות הרצויות ולהחליש את השליליות והלא רצויות.

גודל האוכלוסייה האנושית משתנה ללא הרף והוא נקבע כתוצאה מהתוספות (ילודה והגירה נכנסת) ומהפסדי האוכלוסין (תמותה והגירה יוצאת). השינויים האלה מושפעים ונוצרים על-ידי תהליכים הפועלים בטבע ובחברה האנושית. בין הגורמים המשפיעים על ההתפתחות הדמוגרפית: המצב הכלכלי ורמת החיים, רמת שירותי הבריאות, החינוך וההשכלה, אפשרויות התעסוקה במקצועות השונים באזור מגורים אחד לעומת המצב באזורים אחרים, זמינות המים, האנרגיה והמשאבים הטבעיים האחרים, רמת זיהום הסביבה, אסונות טבע ותאונות, מגפות, מלחמות ורמת הביטחון האישי, הציבורי והלאומי, וכיו"ב.

שינויים בהתפתחות האוכלוסייה לא רק מושפעים מכל הגורמים המוזכרים לעיל אלא גם משפיעים עליהם במאין משוב של איזון חוזר. לכן מערכת היחסים בין כל הגורמים הללו מורכבת ביותר וכתוצאה מכך ההתפתחות הדמוגרפית העתידית קשה לחיזוי. דיוק של התחזית הדמוגרפית תלוי בנכונות מוכחת של הנחות היסוד עליהם היא מתבססת. הדיוק קשה להשגה במיוחד כאשר מדובר בתחזית הנערכת לפרקי זמן ערוכים יותר. לכן, בכדי להבין נכון את התהליכים הדמוגרפיים ומגמות ההתפתחות שלהם חייבים להתייחס אליהם באותה מידה כפי שמתייחסים לתהליכים היסטוריים. אסור לבסס את המסקנות על הניתוח של אירועים קצרי טווח וחולפים. חייבים לחקור וללמוד תהליכים הדמוגרפיים המתרחשים במשך פרקי זמן ארוכים.

במאמר זה אנו נציג תחילה ובקיצור נמרץ נקודות מפתח מונחות ביסודות הגישה של "המעבר הדמוגרפי" המסבירה התפתחות האוכלוסייה האנושית, נביא מידע על המגמות הדמוגרפיות המתרחשות בעולם באופן כללי ונתמקד בתהליכים הספציפיים שעברו על א"י המערבית ב-200 השנים האחרונות.

למחקר המלא

ההתפתחות הדמוגרפית במחוז ירושלים

על ידי | מדינת לאום | אין תגובות

יעקב פייטלסון

נייר עמדה חדש מאת יעקב פייטלסון מציג את ההתפתחות הדמוגרפית במחוז ירושלים בשנים האחרונות. באמצעות הנתונים המובאים בנייר העמדה ניתן לבנות מדיניות דמוגרפית ראויה למטרופולין של בירת ישראל. המחקר מבוסס על נתוני הלמ"ס, ומוצג בו לא רק הגידול השנתי של האוכלוסייה על כל מגזריה לפי דת ולאום, אלא גם פירוט של מגמות הילודה, התמותה, הפריון הכולל, הריבוי הטבעי וכן מאזן ההגירה במחוז. התמונה המתקבלת ממחקר זה איננה ורודה או שחורה. זוהי תמונה מהימנה והיא מאפשרת לעמוד על המגמות הדמוגרפיות הקיימות באוכלוסיות השונות ועל אפשרויות של התפתחות עתידית.

לקריאת המאמר המלא

מגמות דמוגרפיות במערכת החינוך הישראלית

על ידי | מדינת לאום | אין תגובות

יעקב פייטלסון

במחקר חדש חושף יעקב פייטלסון את המגמות הדמוגרפיות בקרב אוכלוסיות שונות במדינת ישראל ואת השפעתן על מערכת החינוך. תוצאות המחקר מראות כי קצב גידול האוכלוסייה היהודית לגווניה גבוה בהרבה מהערכות הצפויות שהתבצעו בלמ"ס בעוד קצב הגידול של אוכלוסיות המיעוט לגוניהן תואם את ההערכות הנמוכות של הלמ"ס. נתונים אלו משפיעים במידה ניכרת על אופייה של מערכת החינוך בישראל.

על פי מסקנות המחקר, הנתונים מצביעים על תהליך של גידול מהיר במספר תלמידי כיתות א' בחינוך העברי בשנים הקרובות, על התייצבות ואף ירידה במספר תלמידי כיתות א' בחינוך הערבי, וכן על ירידה בשיעור תלמידי החינוך החרדי מכלל התלמידים היהודים.

לקריאת התקציר

לקריאת הנייר המלא

הרוב היהודי בארץ ישראל

על ידי | מדינת לאום | אין תגובות

יעקב פייטלסון

תחזיות לגבי מגמות הגידול ומשקלן היחסי של קבוצות האוכלוסייה השונות באוכלוסיית ארץ ישראל משחקות תפקיד משמעותי בנוף הפוליטי של המזרח התיכון, ובייחוד בכל הקשור לשאלה הסבוכה של הסכסוך הערבי-ישראלי והשטחים שבמחלוקת. הטענה שהרוב היהודי בישראל מצוי בסכנה כתוצאה מפריון גבוה יותר של האוכלוסייה הערבית עולה שוב ושוב, ומשמשת כנשק פוליטי ופסיכולוגי במטרה לאלץ את ממשלת ישראל להסכים לוויתורים טריטוריאליים. נשיא ארצות הברית ברק אובמה התייחס בספטמבר 2010 ל"מציאות הדמוגרפית הקשה" אשר, כביכול, מסכנת את קיומה של המדינה היהודית.

תפיסה כזו היא שגויה. ניתוח של התהליכים הדמוגרפיים שהתרחשו בתקופת זמן ארוכה מוביל למסקנה הפוכה לחלוטין. בטווח הארוך רוב יהודי יציב הוא בהחלט אפשרי, ולא רק במדינת ישראל, דבר שעליו הצביע המחבר עוד לפני עשרים וחמש שנים והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אישרה לאחרונה,  אלא גם בארץ ישראל כולה.

אמינותה של תחזית דמוגרפית תלויה בדיוק הנתונים העומדים לרשות החוקר, בנכונות ההשערות לגבי שינויים בתהליכים הדמוגרפיים, המושפעים ממכלול התנאים האקולוגיים הקיימים, ובשינויים שקורים בהם. דיוק התחזית מושפע ממשך התקופה המוערכת. בדרך כלל התחזית תהיה מדויקת יותר לתקופה קצרה (עד חמש שנים), מדויקת פחות לתקופת ביניים (עד שלושים שנה) ורמת הדיוק תפחת עוד יותר בתחזיות לטווח ארוך של יותר משלושים שנה.

השימוש המסורתי בתרחישים נמוכים, בינוניים, וגבוהים, המתבססים על שילובים של הנחות דטרמיניסטיות עבור כל מרכיב ומרכיב (ילודה, תמותה והגירה), לא מביא בחשבון במידה מספקת את האי-ודאות של התגשמות ההנחות הללו.

מכיני תחזית הלמ"ס הניחו כי מאזן ההגירה בישראל בתקופה האמורה יהיה אפסי. המחבר חולק על הדעה הזאת בהתבסס על המגמות הקיימות ונמשכות במשך מאה השנים האחרונות ובהתחשב במגמות כלכליות, פוליטיות וחברתיות במדינות רבות בעולם.

גידול האוכלוסייה בארץ ישראל בסוף העשור השני של המאה העשרים ואחת יהיה מושפע משיעורי הריבוי הטבעי של הערבים והיהודים המגיעים לנקודת התכנסות, וזו מבוססת על שיעורי לידת חי ותמותה דומים. הוא גם עשוי להיות מושפע מהמשך העלייה היהודית: בעקבות המשבר הכלכלי המתמשך בעולם וגילויי אנטישמיות גואה ברחבי העולם, גל עלייה חדש, עשוי להגיע כבר בעתיד הקרוב ולהיות גדול מאוד. גם החזרה למולדת תזכה לעידוד, אם המשק הישראלי ימשיך להיות חזק בעתיד הקרוב, ולכך סבירות גבוהה המבוססת בין היתר על הגז והנפט המופקים משדות עצומים של מפצלי שמן שהתגלו לאחרונה בישראל.

חלקם של יהודים באוכלוסייה הכוללת של ארץ ישראל עשוי לגדול גם כתוצאה מהמשך ההגירה הערבית אל מחוץ לארץ ישראל, וזו עשויה לכלול גם ערבים ישראלים. על פי תוצאות הסקר הראשון אשר נערך אי פעם בנושא עמדות פוליטיות וחברתיות של בני נוער ערבים בישראל, על ידי שני ארגונים חיפאיים, העמותה למען נוער וצעירים ערביים (בלאדנא) והמרכז הערבי למחקר חברתי יישומי "מדע אל-כרמל", 25 אחוזים מבני הנוער הערבי בישראל רוצים להגר.

לכל מדינה יש גבול טבעי ואובייקטיבי לקיבולת האוכלוסייה המתגוררת בשטחה, ובמובן זה, ישראל לא שונה מכל ארץ אחרת. בהתחשב בכך, תחזיות דמוגרפיות יכולות וצריכות לשמש כלי לתכנון בשירות המדינה, כמו גם בשירות הרשויות המקומיות, כדי למנוע טעויות שיכולות לפגוע בתשתיות חיוניות ובשירותים ציבוריים, כגון בריאות, חינוך ורווחה. התעלמות מן השינויים הדמוגרפיים המרשימים של עשרים השנים האחרונות בישראל יצרה נטל כבד על מערכת הבריאות בישראל והביאה למחסור במיטות אשפוז ובכוח אדם. כיתות מאוכלסות יתר על המידה ומחסור במורים מוסמכים הם תוצאה נוספת לחוסר המדיניות הדמוגרפית הממלכתית. וכך גם בתחום הדיור כמות התחלות הבנייה נמוכה מן הנדרש ונגרם סבל מיותר לזוגות צעירים.

פיתוח מדיניות דמוגרפית נכונה הוא כלי חשוב גם לתכנון צורכי ביטחון לאומי כדי להבטיח סדר פנימי ושמירה על גבולות המדינה. ירושלים צריכה לזכור כי מבלי לפתח מדיניות דמוגרפית מקיפה וארוכת טווח, יהיה קשה מאוד להגיע למטרות חיוניות של הבטחת עתיד יציב ובטוח לדורות הבאים במדינה היהודית.

למחקר המלא

זרים שאינם אזרחים בישראל – סקירת נתונים ועמדות

על ידי | אחרונים, מדינת לאום, עליה | אין תגובות

אריאל פינקלשטיין

תקציר

תופעת הזרים שאינם אזרחים החיים במדינת ישראל קיבלה הד ציבורי נרחב בעקבות תופעת ההסתננות בגבולה הדרומי של ישראל והדיון המתנהל בנוגע לאופן ההתייחסות הנדרש מהמדינה בנוגע לקבוצה זו. למרות זאת, נראה שהשיח הציבורי בתחום הנו חסר ומושפע לא פעם ממניפולציות ומנתונים חלקיים. מטרתו של מסמך זה איננה להציע מדיניות בנושא, אלא לרכז באופן תמציתי ומסודר את הנתונים המרכזיים ולהציג את העמדות השונות בנושא זה, ובכך להוות בסיס לדיון רציני וענייניי להתוויית מדיניות בנושא. לפיכך, נעשָה מאמץ להציג את בסיס הנתונים הרחב ביותר, ולהציג את קשת העמדות השונות בצורה הרחבה ביותר ואת הבסיס לטיעונים השונים, אך כל זאת מבלי לנסות להכריע ביניהם.

המסמך מתייחס לשלוש קבוצות מרכזיות של זרים שאינם אזרחים בישראל:

  1. מסתננים: זרים שנכנסו לישראל דרך הגבול עם מצרים שלא כחוק ונתפסו בגבול או בתוך הארץ.
  2. עובדים זרים: קבוצה זו מחולקת לשתי קבוצות: א. עובדים זרים הנמצאים בישראל תחת היתר תקף. ב. עובדים זרים שנכנסו לארץ תחת היתר, אך תוקף ההיתר שלהם פג.
  3. תיירים ללא אשרה: אומדן של מספר הזרים מארצות בלתי מפותחות שנכנסו למדינה כתיירים ונותרו בישראל ללא אשרה. על פי ההשערה, רובם עובדים באופן לא חוקי.

המסמך מלמד שלפי הנתונים הרשמיים קבוצת המסתננים החיים כיום בישראל מונה כ-50,000 איש וקבוצת התיירים ללא אשרה בתוקף מונה כ-90,000 איש. לגבי קבוצת העובדים הזרים ישנה מחלוקת בין נתוני רשות האוכלוסין וההגירה ובין נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס). על פי נתוני רשות האוכלוסין, קבוצה זו מונה כיום כ-88,000 איש, ואילו לפי נתוני הלמ"ס, קבוצה זו מונה כ-100,000 איש. מכאן, שבישראל חיים כ-230,000-240,000 זרים שאינם אזרחים המנויים על שלוש הקבוצות הללו.

המסתננים מאופיינים בכך שרובם ככולם מגיעים ממדינות אפריקה (בעיקר סודאן ואריתריאה), ורובם המוחלט הנם גברים: 85% מתוך קבוצה זו הנם גברים בוגרים, והיתר הם נשים או קטינים. לעומת זאת, קבוצת התיירים ללא אשרה בתוקף וקבוצת העובדים הזרים מורכבות בעיקר מאזרחי מדינות אסייתיות ומדינות מזרח אירופה. כמו כן, שלא כקבוצת המסתננים, בקרב העובדים הזרים ישנה חלוקה שווה למדי מבחינה מגדרית, כך ש-52% מהם גברים ו-48% נשים.

המסמך לא מציג רק נתונים אלא גם את הטיעונים השונים העולים בנוגע לקבוצות אלו בשיח בישראל. המסמך מציג את הבסיס המשפטי, המוסרי, הפלילי והרפואי לדיונים השונים העולים בשיח הציבורי בנוגע למעמד המסתננים וקליטתם. בין היתר, המסמך בוחן את הטענות השונות בנוגע לשאלות הבאות: האם מדינת ישראל מחויבת על פי אמנת האו"ם להחשיב את המסתננים כפליטים? האם אחוזי הפשיעה של המסתננים גבוהים? האם הם מהווים בעיה ביטחונית? האם הם מהווים סכנה רפואית לשאר האוכלוסייה? לגבי סוגיית העובדים הזרים מוצגות במסמך הטענות השונות בנוגע לתרומתה הכלכלית למשק הישראלי, וכן נידונה השאלה האם העסקתה של קבוצה זו גורמת לאבטלת ישראלים. השיח הישראלי אינו מתייחס כלל לקבוצת התיירים ללא אשרה בתוקף, ולכן לא מוצגות במסמך זה דעות שונות בנוגע למעמדה של קבוצה זו.

לסקירת הנתונים המלאה (דצמבר 2014)
לסקירת הנתונים המלאה (פברואר 2014)

סולידריות, לאומיות והומניזם: על שאלת ההגירה

על ידי | מדינת לאום, עליה | אין תגובות

פרופ' אבי דיסקין

שאלת ההגירה קשורה בדילמה חברתית בסיסית אותה אנו מכנים בהקשר הנוכחי כדילמת "גבולות הסולידריות". סולידריות מדינתית אינה רק פתרון מעשי וראוי אלא גם רעיון ששמירתו עולה בקנה אחד עם זכויות וחירויות יסוד ליברליות דוגמת "זכות ההגדרה העצמית" ו"חופש ההתאגדות".

גבולות הסולידריות המקובלים והקובעים ביותר בעולם בן זמננו הם גבולות המדינות הריבוניות בכלל וגבולות מדינת הלאום בפרט. אופיין של מדינות כרוך כידוע בשאלות טריטוריאליות ובריבונות המדינה החלה על הטריטוריה שבשליטתה. ריבונות זו היא הקובעת בענייני הגירות מן המדינות ואליהן. ההסדר הבינלאומי ובוודאי שעקרונות המוסר הבסיסיים מחייבים מדינות לסייע לפליטים – בפרט כאלו שנסו על נפשם – אך מותירים, בעיקרו של דבר, את הסדרי ההגירה למדינה הריבונית. מדינות אינן חייבות להעניק אזרחות לפליטים או אפילו לקלוט אותם, אלא להימנע מהסגרתם למקומות שבהם צפויה להם סכנה. כל המדינות מפעילות מבחנים סלקטיביים להגירה. במדינות רבות מבחנים מרכזיים קשורים לזהות הלאומית של המדינה ושל המבקשים להגר אליה.

הן במישור התיאורטי והן במישור המעשי בולטת הגותו הליברלית של וודרו ווילסון בעניין הזכות להגדרה העצמית. זכות זו באה לידי ביטוי במדיניות ההגירה של מדינות רבות. רעיון ההגדרה העצמית מומש עם הקמת חבר הלאומים שהכיר בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולהקמת בית לאומי יהודי. אין ספק כי הכרה זו באה בשל מאמצי התנועה הציונית.

במוקד הרעיון הציוני עומד רעיון הקמת הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל. הרעיון הציוני מעמיד במרכזו את עניין הגירת היהודים לארץ ישראל. גורמים אנטי ציוניים שוללים את הן את זכותם של יהודים להגר לארץ ישראל והן את זכות קיומה של מדינה יהודית. ציונים ואנטי ציונים כורכים את שאלת ההגירה ושאלת זכות קיומה של מדינת ישראל זו בזו.

לאחר הקמת המדינה בא הרעיון הציוני לידי ביטוי בחוק השבות ובחוק האזרחות. ערעור על החוקים הללו כמוהו כערעור על זכות קיומה של מדינת ישראל. חוקים מסוגו של חוק השבות קיימים במדינות דמוקרטיות-ליברליות רבות, והניסיון לערער עליהם דווקא בהקשר הישראלי אינו עולה בקנה אחד עם המקובל במישור הנורמטיבי והמעשי.

תוצאות מלחמת העצמאות, חוקי ההגירה של מדינת ישראל וכמיהתם של יהודים לעלות לארץ הגשימו את הרעיון הציוני בשני מובנים. ראשית, במדינת ישראל רוב ברור ויציב לאזרחי המדינה היהודים. שנית, שיעור היהודים המתגורר בישראל מתוך כלל יהדות העולם הולך וגדל.

בדיקה השוואתית מעלה כי העניין הלאומי משפיע על הגירה במדינות מסוימות. כך למשל ההגירה בין המדינות הערביות, בשל קרבת השפה ותחושת הלאומיות הפאן-ערבית. עם זאת, המשתנה הבולט ביותר הקשור להגירה הבינלאומית הוא המשתנה הכלכלי. תיאוריות מודרניות מדגישות בצד המשתנה הכלכלי את חשיבות ההשפלה והמרחקים החברתיים כגורמי הגירה.

המשולש של מדינת לאום, משטר דמוקרטי, ומדיניות הגירה ליווה את הציונות מראשית דרכה. יהודים נרדפו על יהדותם בכל הגלויות. הציונות שאפה לפתור את בעיות היהודים בכל אתר ואתר על ידי הקמת מדינת לאום אליה יהגרו יהודים מכל התפוצות. מאז החל המפעל הציוני, דגלה ההנהגה הציונית ודגל רוב ציוני בהקמת מדינה לאום דמוקרטית שתמשיך במפעל ההגירה. ההנחה הנחרצת בהנהגה הציונית הייתה שהמדינה שתקום תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית. כלומר: מדינת לאום ומדינת כל אזרחיה. הניסיון לצור ניגוד בין שני המרכיבים הללו בין בהקשר שאלת ההגירה ובין בהקשרים אחרים אינו נכון ואינו מוסרי. הוא מתכחש להגות הציונית, מעוות את ההוויה הבינלאומית של העידן המודרני וסותר את ההוויה הפוליטית, המעשית והמשפטית של מדינת ישראל. הטענה של זכות אוניברסאלית להגירה וחובה אוניברסאלית לקליטת מהגרים מופרכת מוסרית, משפטית ומעשית הן בישראל והן בכל מדינה אחרת.

לנייר העמדה המלא

הגירה כהסתננות בלתי חוקית: המחיר ודרכי התמודדות

על ידי | מדינת לאום, עליה | אין תגובות

אייל גבאי ורועי ילינק

נייר עמדה זה מאת אייל גבאי ורועי ילינק מציג את הבעיות הקיומיות שיוצרת תופעת המסתננים ומציע דרכים מעשיות לפתרונן.

לדוגמה, בתחום הדיור, הימצאותם של עשרות אלפי מסתננים, המתגוררים בתנאים קשים ובדירות צפופות, מעצימה את מצוקת הדיור, משום שבתוך מספר שנים נתפסו אלפי דירות על ידי המסתננים.

אתגר נוסף ניצב בפני מערכת החינוך וכרוך בשאלת הכלים שיש להעניק לתלמידים הזרים. שאלה זו מתאפיינת בקושי מיוחד, משום שלא ברור אם להתייחס אליהם כתושבי קבע או כארעיים. מצבור בעיות אלה מחמיר על רקע העובדה כי בתחומי רווחה, חינוך ובריאות, העול העיקרי נופל על אזורים שאינם משופעים באמצעים (דוגמת דרום תל אביב, אילת וערד) ותשתיות ממשלתיות חלשות.

מעבר להצגת הבעיות, דנים גבאי וילינק בסוגיית זהותם של המסתננים: האם הנם מהגרי עבודה או שמא פליטים הבורחים מסכנת מוות? לטענת גבאי וילינק, ישנם ארגונים המנצלים את התופעה כדי לקעקע באמצעותה את האתוס של ישראל כמדינה יהודית ולהפכה למדינת כל תושביה.

לאור כל אלה, גבאי וילינק ממליצים על מספר פתרונות אפשריים:

  • קביעת עמדה ברורה כיצד לנהוג בנשים ובילדים שיגיעו לגדר ויסבלו מרעב ומצמא. כמו כן, יש לקבוע מה דינו של מסתנן שינסה לפרוץ את הגדר ובאילו אמצעים ניתן להרחיקו.
  • יצירת תחושה בקרב מסתננים עתידיים כי מדינת ישראל אינה מקום כדאי להגירה, זאת ע"י שפיטת המסתננים למאסר ממושך ודחיית האפשרות של המסתנן לעבוד ולהרוויח כסף.
  • הקמת מחנות שהייה אשר יאפשרו למדינה להשיג שתי מטרות: באמצעות ריכוזם תוכל המדינה למלא את חובתה ההומניטרית ובמקביל למנוע מהם את האפשרות להשׂתכר בארץ.

דרך נוספת לפגוע ב"אטרקטיביות" של ישראל עבור המסתננים טמונה באיום להחזיר אותם למדינות המוצא. יש המקלים ראש במראה של מטוס המוביל 300 מסתננים בחזרה לביתם, על רקע מספרם הגבוה של אלו שנשארים בארץ. אך למראה זה יש עוצמה תודעתית, המסייעת בהשגת המטרה: לא רק להיפטר מ"המלאי" הקיים של המסתננים בארץ, אלא בעיקר למנוע את "הזרם" של מסתננים עתידיים אל שטחי מדינת ישראל.

לנייר העמדה המלא

פליטים (?) בישראל

על ידי | מדינת לאום, עליה | אין תגובות

על מעמדם המשפטי של המסתננים האפריקנים לישראל

ניר עמרן

הציבוריות הישראלית עוסקת עיסוק אינטנסיבי בהגעתם לישראל של מהגרים ופליטים אפריקנים רבים בעשור האחרון, בשהייתם בה ובשאלת מחויבותה של המדינה כלפיהם. דומה כי השיח הציבורי בנושא הוא שיח חסר, ומתעצב לנגד עינינו לתצורה אופיינית של ויכוח דו-קוטבי ובו מתנגשות עמדות מנוגדות ושבלוניות למדי. בייחוד בולט הדבר בשאלת מעמדם המשפטי של המסתננים: כל צד בוויכוח "מסתמך" על שלל מושגים ורעיונות – הנסקרים בקצרה במסמך שלפנינו – והגם שמרביתם קשורים לשאלה מורכבת זו, הרי הם משמשים בערבוביה ולא תמיד בהקשר הנכון.

מטרתו של מסמך זה היא להציג – באופן תמציתי – את הטיעונים בנושא מעמדם של המסתננים על רקע הגדרות המשפט הבין-לאומי והמשפט הישראלי ואת מורכבותה של סוגיה משפטית זו. המסמך אינו מנסה להכריע בין עמדות, אלא לחשוף את השורשים של מושגים מעולם המשפט הבינ"ל בהקשרם הנכון, ולהציף גם שאלות פרקטיות הנוגעות ליישומן של התחייבויות המדינה. המסמך גם מעלה סוגיות משפטיות הנובעות ממאפיינים גיאו-פוליטיים וביטחוניים של תופעת ההסתננות.

תשומת לב מיוחדת ניתנה לפרישת מקורות הטיעונים: מקורות משפטיים ראשוניים ומשניים, כתבי מלומדים ומאמרים פובליציסטיים ואף דיווחי חדשות מהעיתונות ומהרשת, במטרה להרחיב ולהעמיק את השיח הציבורי בתחום. מקורות אלה מובאים לעיון הקורא בסופו של המסמך.

ולסיום, יוצגו כיווני פעולה אפשריים המבוססים על הרציונל של הדין הבין-לאומי והישראלי, ומשקפים את רצונה של ישראל להשיג פתרון הן הומאני הן עולה בקנה אחד עם שמירה על אופייה היהודי וחוסנה החברתי של המדינה.

לנייר העמדה המלא