All Posts By

Miri Shalem

הפקעת קידושין

על ידי | אחרונים, בחדשות, דת ומדינה, ללא קטגוריה | אין תגובות

נייר עמדה זה מבקש להציג הצעת חוק שתביא לפתרון הבעיה של מקרי עגינות הנובעים מסירובו של האיש לתת לאשתו גט, או מסירובה של האישה לקבל גט, ובכך לשחרר אותם מקשר שהם אינם רוצים בו. הצעת החוק נסמכת על מנגנון שהוצע בתלמוד הבבלי כאמצעי שמאפשר לבית הדין, במקרים חמורים, לבטל את התוקף של אקט הקידושין שקשר מלכתחילה את בני הזוג זה לזו. מנגנון זה מכונה – הפקעת קידושין.

כפי שיוצג במסמך, הסמכות להפקיע קידושין נתונה לא רק בידו של בית הדין אלא גם בידיו של "הקהל". כלומר, גם לקהילה שבתוכה חיים בני הזוג ישנה הרשות להחליט על החלתה של "הפקעת קידושין", במקרים הראויים לכך לפי דעת בני הקהילה. במציאות המודרנית היכולת לקבל החלטות בשם "הקהל" מסורה בידי הכנסת. המלצתו המרכזית של פרופ' ברכיהו ליפשיץ,[1] מחבר מסמך זה, היא שהמציאות הקשה של עגינות הנוצרת עקב סרבנות הגט צריכה להוביל לחקיקה בכנסת שתקבע את השימוש ב"הפקעת קידושין" כדרך לפתרון הבעיה ולהצלת הנשים ממצוקתן.

למחקר המלא…

סקר הציונות

על ידי | ארכיון, בחדשות, מדינת לאום | אין תגובות

סקר הציונות הגדול

המכון לאסטרטגיה ציונית, פסטיבל "לא בשמיים", מועצה אזורית גליל עליון גאים להציג את סקר הציונות הגדול.

על פי ממצאי הסקר, 45% מהישראלים מגדירים את זהותם קודם כל כ"יהודים", לעומת 31.2% שמגדירים את עצמם קודם כ"ישראלים".

ארבעה מכול חמישה ישראלים (81.9%) סבורים ש"הציונות לא הסתיימה עם הקמת המדינה". 61% סבורים ש"הכי ציוני" הוא מי שבחר לעלות לישראל. מרבית משתתפי הסקר (61.7%) סבורים שציונות משמעותה מגורים בישראל. ​אילו היה צריך להקים את מדינת ישראל במקום אחר, שליש מהישראלים, רובם גברים, היו בוחרים באמריקה כיעד להקמת מדינת ישראל, לעומת הנשים שהיו בוחרות באירופה.

הסקר התייחס גם ליחסי עדות ותרבויות בישראל. 41% מהמשיבים חושבים שתרומתם של בני עדות המזרח לבניין הציוני זהה לזו של יהודי אירופה. לעומת זאת רוב גדול (75.8%) סבור כי אבות הציונות  התנשאו כלפי המזרחים.

מי הקבוצה שהכי מאיימת על  המשך קיומה של מדינה ישראל כמדינה ציונית? 36.9% חושבים שהחברה הערבית היא המאיימת ביותר, 23.8% מצביעים על כך שהחרדים הם המאיימים ביותר, ונתון כמעט זהה (23.2%) חושבים שהשמאלנים המאיימים ביותר על מדינת ישראל כמדינה ציונית, מיעוט קטן חושב שהמתנחלים (8.6%) ובעלי ההון 7.5%) הם האיום המרכזי. 62.3% סבורים שהחרדים עוינים היום את הציונות יותר מאשר בעבר.

הסקר נערך ע"י חברת IPSOS  והשתתפו בו 509 אנשים בני 18 ומעלה.

לממצאים המלאים של הסקר

 

 

מחקר משווה סמלים לאומיים

על ידי | אחרונים | אין תגובות

מחקר משווה: דגל, סמל והמנון במדינות לאום דמוקרטיות

כתיבה: אלמוג תורג'מן, עריכה: נועה לזימי ועדי ארבל, סיוע מחקרי: עומר אריכא

פעמים רבות ובהקשרים שונים נשמעות טענות כנגד מדינת ישראל כי סמליה הלאומיים: הדגל, הסמל וההמנון הם בעלי אופי מפלה כלפי המיעוטים החיים בארץ ובפרט המיעוט הערבי. המאפיינים היהודיים הפרטיקולריים המופיעים בהמנון המדינה, בדגלה ובסמלה הרשמי מעוררים את התנגדותם של חלקים מסוימים בציבור הישראלי ושל ארגונים שונים דוגמת עדאלה (המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל) המציגים עצמם כדואגים לזכויות המיעוטים בישראל. ארגון עדאלה הגדיל לעשות ואף מגדיר את "חוק הדגל והסמל" אשר אושר בשנת 1949 על ידי כנסת ישראל ואשר בשנת 2004 הוחלט כי יכלול גם את המנון המדינה, כחוק מפלה. על מנת לנסות להכריע בסוגיה, בחרנו ללמוד על הנעשה במדינות בעלות אופי ומשטר דומה למדינת ישראל – מדינות לאום הדוגלות בעקרונות הדמוקרטיה. לצורך כך, המחקר המובא להלן בחן את השימוש בסמליים לאומיים בקרב 32 מדינות דמוקרטיות מפותחות החברות ב- OECDבדומה למדינת ישראל. ההשוואה נערכה אל מול דגלים, סמלים והמנונים לאומיים של מדינות אלו. מן הממצאים עולה תמונה חד משמעית: ברוב המכריע של המדינות שנבחנו יש שימוש בסמלים לאומיים המבטאים מורשת דתית, אתנית או לאומית של מקימי האומה. להלן עיקרי הממצאים:

• 30 מתוך 32 מדינות אינן הומוגניות מבחינה דתית, דהיינו הקבוצה הדתית הדומיננטית אינה מהווה יותר מ-90% מקרב האוכלוסייה. רק 13 מדינות הומוגניות מבחינה אתנית.
• ב-28 מתוך 32 מדינות, המנון המדינה כולל מילים הנושאות אופי דתי, לאומי או אתני.
• ב-26 מתוך 32 מדינות, סמל המדינה הינו בעל זיקה דתית או לאומית. ב-11 מקרים הסמל נושא צלב או סהר.
• ב-25 מתוך 32 מדינות, דגל המדינה כולל מרכיבים דתיים בעלי זיקה ללאום המייסד, לדת או מולדת היסטורית. ב-11 מקרים הדגל נושא צלב או סהר.
מכל אלה ניתן לראות בבירור כי מדינת ישראל אינה יוצאת דופן בבחירת סמליה הלאומיים. למעשה, השימוש של ישראל בסמלים הלקוחים מתוך ההיסטוריה והמורשת היהודית מהווה ביטוי של מסורת אוניברסלית ארוכת שנים אשר אין בה כדי להעיד על אפליה או הדרה של מיעוטים החיים בישראל.

…למחקר המלא

הקבורה האזרחית בישראל

על ידי | בחדשות, דת ומדינה | אין תגובות

עשרים שנה לחוק הזכות לקבורה אזרחית
חלופית התשנ"ו-1996
יאיר ברלין ואריאל

חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית, שעבר בכנסת בשנת 1996, היה אמור להוות מהפכה בשירותי הקבורה בישראל שתאפשר לכל אזרח המעוניין בכך להיקבר בקבורה אזרחית במימון המדינה. נייר עמדה זה מראה כי על אף שעברו 20 שנה מאז שהחוק נחקק, הוא כמעט אינו מיושם בפועל. נייר עמדה זה מבקש לעמוד על החשיבות הרבה שיש בקידום הקבורה האזרחית עבור כלל הציבורים במדינה. ראשית, ישנו צורך אקוטי בקבורה אזרחית עבור אוכלוסיית חסרי הדת והמסופקים המונה למעלה מ-300,000 איש, רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר. שנית, קבורה אזרחית תחזק את חופש הפרט ותאפשר לכל אדם להיקבר על פי צו מצפונו. שלישית, קידום הקבורה האזרחית יצמצם את החיכוכים המתקיימים לאורך השנים בין הציבור הרחב ובין הממסד הדתי בתחומים כדוגמת חריטה לועזית על המצבה, קבורת נפלים ואופי טקס הקבורה, כאשר מנגד, הממסד הדתי יזכה לעצמאות הלכתית רחבה יותר ופחות התערבות מצד בתי המשפט. רביעית, קידום הקבורה האזרחית ימנע את תופעת הקבורה הלא חוקית בתשלומים גבוהים המתקיימת כיום ביישובים חקלאיים רבים. בסיכומו של דבר נייר העמדה ממליץ להעביר את הסמכויות בנושא הקבורה האזרחית מהמשרד לשירותי דת למשרד הפנים, הן מפני שמדובר בהליך אזרחי ולכן אין זה ראוי שהמשרד לשירותי דת יהיה מופקד עליו, והן בשל העובדה שהמשרד לשירותי דת כשל במהלך השנים ביישום החוק. במקביל, יש לבחון את שינוי הסטטוס של בתי עלמין אזרחיים קיימים לבתי עלמין אזוריים, במטרה שיוכלו לספק שירותי קבורה אזרחית לתושבי האזור. כמו כן, יש להבטיח כי בתי עלמין אזרחיים שיוקמו בעתיד יוגדרו כאזוריים. בנוסף, ראוי לקדם תקצוב פיתוח עצמאי לבתי עלמין אזרחיים שהקמתם מתעכבת בשל חוסר יכולת של הרשויות המקומיות להשקיע סכומי כסף גדולים בהקמתם. כמו כן, על הביטוח הלאומי לעדכן את נהליו ולאפשר מימון של קבורה אזרחית במקרים בהם לא קיימת אפשרות לקבורה אזרחית בתחומי הרשות המקומית.

למחקר המלא

חוקי המסחר והעבודה ביום המנוחה במדינות העולם

על ידי | אחרונים, בחדשות, דת ומדינה | אין תגובות
מחקר זה בוחן את חוקי המסחר והעבודה ביום המנוחה במרבית המדינות המפותחות בעולם. אלו הם הממצאים המרכזיים של המחקר:
  1. ימי המנוחה: ברובן המוחלט של המדינות המפותחות מרבית האזרחים עובדים בימים שני עד שישי, ואילו ימי שבת וראשון משמשים כימי מנוחה. עם זאת, באופן כללי מדינות אינן קובעות את שבת כיום מנוחה רשמי בחוק, ורק חלק מהמדינות קובעות את יום ראשון כיום מנוחה.
  2. היקף ההגבלות: בעוד במרבית מדינות מערב אירופה ישנן הגבלות שונות על מסחר ביום המנוחה, במרבית מדינות צפון אמריקה, מזרח אירופה, סקנדינביה, מזרח אסיה ואוקיאניה, לא קיימות הגבלות משמעותיות על מסחר ביום המנוחה.
הממצא המובהק ביותר העולה מן המחקר הוא מגמה כלל עולמית, של צמצום המגבלות על פעילות מסחר בימי המנוחה. מגמה זו החלה בשנות השבעים, התעצמה בשנות התשעים והגיעה לשיאה בשנים האחרונות במדינות אירופה בצמצום המגבלות על מסחר ביום המנוחה באיטליה, ספרד, צרפת, יוון, פורטוגל, פינלנד, הולנד ודנמרק, אם כי בחלק מהמדינות הללו עדיין ישנן מגבלות ניכרות. למעשה, דרום קוריאה היא המדינה היחידה שבה נוספו מגבלות בשנים האחרונות. ועדיין, גם כיום ישנו מספר לא מבוטל של מדינות – כדוגמת אוסטריה, שוויץ, בלגיה, גרמניה ונורבגיה – שכמעט ואינן מאפשרות פעילות מסחר ביום המנוחה.
  1. סוגי ההגבלות: ישנם סוגים שונים של הגבלות על מסחר ביום המנוחה: הגבלה טוטלית על מסחר מלבד חריגים בודדים; קביעת מספר ימי ראשון מוגדרים שבהם מותרת פעילות מסחר; הענקת סמכויות החלטה לשלטון המקומי; הגבלת פעילותן של חנויות מגודל מסוים (במ"ר); הטלת הגבלות או הענקת החרגות לסקטורים מסוימים.
  2. הדיון הציבורי: הקבוצות המרכזיות התומכות במגבלות על פעילות מסחר בימי המנוחה במדינות השונות הן ארגוני העובדים ובעלי העסקים הקטנים המעוניינים ביום מנוחה ביום ראשון ולצדם קבוצות דתיות כדוגמת הכנסייה המעוניינות בהקדשת יום ראשון להליכה לכנסייה ופעילות דתית. מנגד, התמיכה בהסרת מגבלות על פעילות מסחר ביום המנוחה עולה בדרך כלל מצרכנים המעוניינים לצרוך ביום המנוחה וטוענים לפגיעה בחופש הפרט שלהם, ומקרב גורמים הטוענים כי הסרת מגבלות תחזק את הכלכלה.
חוקי עבודה: במדינות רבות נחקקו חוקים שקובעים כי עובד יועסק ביום המנוחה הרשמי רק אם הוא מעוניין בכך, וכך אי הסכמה של אדם לעבוד ביום זה לא תהווה עילה לאי קבלה לעבודה או לפיטורין. במרבית המדינות המעסיק מחויב לתת לעבוד יום מנוחה חלופי ובנוסף נקבעה ב-53% מהמדינות שנבחנו במחקר (23 מתוך 43) תוספת שכר עבור עבודה בימי ראשון שעומדת בדרך כלל על בין 50% ל-100% משכרו הרגיל של העובד.
 למחקר המלא

 

מחקר המקוואות – המחקר המלא

על ידי | אחרונים, בחדשות, דת ומדינה, מיקווה | אין תגובות

המתח בין דת למדינה הוא אחד מהנושאים המכוננים את השיח הציבורי במדינת ישראל עוד מתקופת טרום הקמתה. מסיבות שונות – פוליטיות ומהותיות – בתקופה האחרונה שב וחזר הדיון בנושאים אלו למוקד סדר היום הציבורי.
נושאים כדוגמת מקומה של השבת במרחב הציבורי, סוגיית הגיור, אופן בחירות רבנים, נישואים אזרחיים ותפקודה של מערכת הכשרות הממלכתית היו חלק ממכלול נושאים שהפכו לסלע מחלוקת עז בשנים האחרונות במאבקים ציבוריים ובהצעות חוק.
גורמים דתיים מסוימים ראו בניסיונות אלו פגיעה קשה ביסודות היהדות ו"גל חקיקה חסר אחריות" ואנטי-דתי, ואילו גורמים אחרים (חלקם דתיים) ראו בניסיונות אלו אפשרות לייצב את היחסים בין דת למדינה בישראל, שייתכן שעלו על שרטון.
למרות שמדובר באחד משירותי הדת החשובים ביותר, אשר מאות אלפי נשים עושות בו שימוש מדי חודש, מערך המקוואות קיבל תשומת לב פחותה.
למעשה, עד היום לא נכתבה עבודה מחקרית המציגה את מערך המקוואות על היבטיו השונים.
האדם החשוף לשיח התקשורתי בישראל עלול להסיק כי אין כל בעיות במערך זה מלבד הדיון על היחס של הבלניות לנשים הבאות לטבול.
למעשה, כפי שיוצג במחקר זה, תמונה זו אינה נכונה כלל וכלל ומערך המקוואות סובל מבעיות רבות נוספות.
מחקר זה הנו תוצר של צוות חשיבה ומחקר שפעל במכון לאסטרטגיה ציונית ועסק במערך המקוואות. המחקר מחולק לשלושה חלקים:

החלק הראשון מתמקד בהיבטים הכלכליים והמנהליים של מערך המקוואות, היבטים המצויים בפיקוחו ואחריותו של המשרד לשירותי דת.
ממצאי חלק זה פורסמו כמחקר עצמאי במאי 2015.
החלק השני מתמקד בהיבטים התברואתיים של מערך המקוואות המצויים בפיקוחו של משרד הבריאות.
ממצאי חלק זה פורסמו כמחקר עצמאי באוקטובר 2015.
החלק השלישי עוסק בהמלצות צוות המחקר לייעול ושיפור של מערך המקוואות, לטווח הקצר ולטווח הארוך.

למחקר המלא

חמשוש ישראלי: המתווה המעשי לסוף שבוע ארוך בישראל

על ידי | בחדשות, דת ומדינה | אין תגובות

יאיר ברלין, איתן ירדן,
אביעד הומינר ואריאל פינקלשטיין

 

הרעיון לקביעת יום שבתון נוסף במדינת ישראל עלה בשיח הציבורי ובכנסת מספר פעמים מאז שנת 2000, כאשר באופן מסורתי, המבקשים להנהיג יום שבתון נוסף במשק התמקדו ביום ראשון.
ההצעה הרצינית ביותר שהונחה על הפרק ביקשה להפוך את יום ראשון ליום שבתון כאשר שעות העבודה של יום זה יושלמו בעיקר ביום שישי שיהווה יום עבודה חלקי, ובהוספת חצי שעת עבודה לכל אחד מהימים שני עד חמישי.
תומכי המהלך העלו מספר טיעונים מרכזיים: לטענתם, המהלך יחזק את הכלכלה הישראלית בשל התאמת ימי החופשה למשקים המערביים בעולם, יחזק את ענפי התרבות, הספורט והתיירות ויאפשר הצגת פתרונות באשר להסדרים הנוגעים למעמד הדתי של יום השבת.
כותבי נייר עמדה זה סבורים כי הטיעונים בדבר היכולת של ההצעה לקדם הסדר מחודש באשר למעמד השבת בישראל מופרזים.
ייתכן אמנם שבתוך מהלך של הסדר כולל לגבי מעמדה של השבת תאפשר הצעה מסוג זה להקהות כמה עוקצים מתוך המחלוקת, אולם, במבט כללי על סוגיית השבת נראה שאין לראות בהצעה זו יותר מאשר כלי עזר אפשרי לכך אך לא הכרחי, בעוד הדגש המרכזי בהסדר המחלוקת על השבת צריך להיות מופנה לכך שיושג הסדר שבתוך גבולות השבת עצמה יספק את הצדדים השונים.
באשר לטיעונים הכלכליים, הרי שוועדה בין-משרדית שהקימה הממשלה לבחינת המהלך, בראשות המועצה הלאומית לכלכלה, הצביעה על השלכות כלכליות שליליות רבות של ההצעה. על פי הוועדה, החיסרון המרכזי של ההצעה טמון בכך שבעקבות הוספת יום עבודה מקוצר בשישי והארכת ימי העבודה באמצע השבוע, פריון העבודה בישראל ייפגע והדבר יפגע בתוצר ובסופו של דבר גם בכיסו של האזרח הפשוט.
זוהי הסיבה שכל הגורמים הכלכליים המרכזיים במדינה מתנגדים להצעה, בטענה שהדבר יפגע בכלכלת ישראל.
התנגדויות משמעותיות נוספות עלו בשל חוסר היתכנות בשל עומסי תחבורה כבדים שייווצרו כתוצאה מיום עבודה חלקי בשישי, ובשל העובדה שגופים משמעותיים כדוגמת צה"ל וחלקים ממערכת החינוך לא ישתלבו במהלך, דבר שיכול להקשות על היתכנותו.
גם בקרב הציבור המוסלמי והדרוזי עלתה התנגדות למהלך, שיהפוך את היום הקדוש לקבוצות אוכלוסייה אלו – המונות כ-%0.
מאזרחי ישראל –ליום עבודה מן המניין. אמנם, גם הוועדה הסכימה כי המהלך יביא ליתרונות ביצירת מרווח רב לתרבות וספורט, אך העמדת הדברים אל מול החסרונות הרבים שביישום ההצעה הביאה לבסוף לפסילת ההצעה.
כמו כן, שני סקרים שונים שבחנו את עמדת הציבור הרחב בנושא מלמדים כי כ-%50 מהציבור תומך בהצעה לעומת %44-%42 המתנגדים לה, וזאת אף אם ההצעה תכלול הפחתה של שעות העבודה השבועיות במשק.
גם מבין התומכים בהצעה, רבים טענו כי אם הדבר יביא לפגיעה כלכלית בכיסם הם יתנגדו לה.

לאור זאת, נייר עמדה זה מציע לשנות כיוון בשיח הציבורי באשר ליום שבתון נוסף, ולהפוך דווקא את יום שישי ליום שבתון מלא, וכך ליצור סוף שבוע ארוך החל מיום חמישי בערב ועד ליום ראשון בבוקר.

אנו סבורים שאת רוב היתרונות עבור הספורט והתרבות בישראל הגלומים בהצעת יום שבתון ביום ראשון ניתן להשיג גם בקידום הצעה זו, ובעיקר בדגש על שילוב ספורטאים דתיים בתחרויות הספורט בישראל.

למחקר המלא

השבת בישראל: תמונת מצב

על ידי | בחדשות, דת ומדינה | אין תגובות

אריאל פינקלשטיין

עוזר מחקר: עומר אריכא

 

מחקר זה הוא הפרסום השלישי במסגרת פרויקט "שביל הזהב" במכון לאסטרטגיה ציונית העוסק בסוגיית השבת. קדמו לו הפרסומים "שבת ישראלית – הצעה להסדרת מעמד השבת בישראל ברוח אמנת גביזון- מדן" , ו"עוד שבת של כדורגל? מתווה להסדרת משחקי הכדורגל והספורט בשבת".
בעוד מטרת שני הפרסומים הקודמים הייתה להציע מתווים להסדרה מחודשת של מעמד השבת בישראל, מטרתו של נייר זה הנה מחקרית בעיקרה: הצגת מסד נתונים מסודר על הפעילות בשבת בישראל בתחומי התרבות, הבילוי, המסחר והתחבורה הציבורית. במסגרת הפעילות המחקרית של הצוות בתחום השבת עלה הצורך בכתיבת מחקר מסוג זה. באופן מפתיע, על אף שהשיח הציבורי בישראל עוסק רבות בסוגיית השבת, לא נערכה עד כה בדיקה משמעותית על היקף הפעילות בשבת בתחומים השונים.
הנתונים המרכזיים המוצגים תדיר בנושא זה הם סקרי דעת קהל או מחקרים הבוחנים את היקף העבודה בשבת, אך לא מחקרים הבוחנים את היקף הפעילות בשבת של ענפים ותחומים שונים.
מטרתו של מחקר זה היא להשלים חוסר זה על מנת להעשיר את הדיון הציבורי בסוגיית השבת ולבססו על מידע רלוונטי ומעודכן כפי שנבדק בדצמבר 2015.

הפרק הראשון של המחקר הוא פרק מבוא הסוקר את החקיקה השונה העוסקת ביום השבת.
פעילות בתי הקולנוע בשבת נסקרת בפרק השני, פעילות המוזיאונים המוכרים בשבת נסקרת בפרק השלישי ופעילות מוסדות התרבות (היכלי תרבות ותיאטראות) בשבת נסקרת בפרק הרביעי.

הפרק החמישי בוחן את פעילות הקניונים ומרכזי הקניות בשבת, והפרק השישי בוחן את פעילות התחבורה הציבורית בשבת.
הפרק השביעי בוחן בקצרה את פעילות גני החיות והגנים הלאומיים בשבת.
בתחילת כל פרק יוצג מבוא מתודולוגי לנתונים המוצגים בפרק.

בחלק מהפרקים יוצג גם פילוח של הנתונים בחלוקה לפי מחוז.

החלוקה למחוזות בכל הפרקים במחקר זה הנה על פי החלוקה הרשמית של המדינה.

הפרק השמיני והאחרון מציג דיון קצר במשמעות הממצאים ומנתח לאורם את האפשרות להגיע להסדרה מחודשת של מעמד השבת בישראל.

ראוי לציין כי על אף שהמחקר מקיף תחומים וענפים רבים, ישנם כמה תחומים שלא נכללו בו בעקבות קשיים מתודולוגים: מחסור במסד נתונים ראשוני שעליו ניתן לבסס בדיקה או קושי לאסוף נתונים בהיקף נרחב.
כך, בתחום המסחר המחקר בדק קניונים ומרכזי קניות בלבד, אך אין בו התייחסות להיקף הפעילות של חנויות רבות שאינן פועלות במתחמי קניות מוגדרים.
כמו כן, לא נבדק היקף הפעילות של מרכולים בשבת, נושא שעלה לכותרות בשנים האחרונות בשל מאבקים שונים בסוגיה זו בתל אביב ובירושלים.
בשני תחומים אלו אין רשימה מסודרת של חנויות או מרכולים הפועלים במדינה.
בדומה לכך, בתחום התרבות והבילוי לא נבדק היקף הפעילות של בתי קפה ומסעדות וכן לא נבדק היקף הפעילות של בריכות בשבת.
חשוב להדגיש שבכל ארבעת התחומים הללו ידוע בוודאות על פעילות רחבה בשבתות, אך כאמור בשל הקשיים המתודולוגיים לא תהיה אליהם במחקר זה התייחסות.

למחקר המלא

ארגון עדאלה נגד מדינת ישראל

על ידי | אחרונים, בחדשות, מדינת לאום | אין תגובות

תקציר

מאז הקמתה ביולי 2005, מבקשת תנועת ה-BDS לקדם חרמות, מניעת השקעות והטלת עיצומים על מדינת ישראל במטרה לשלול את קיומה כמדינה יהודית. חלק משמעותי באסטרטגיה של תנועת ה-BDS היא הפיכתה של ישראל למדינה מצורעת בעולם באמצעות הצגתה כמדינת אפרטהייד המפלה את אזרחיה הערבים באופן מכוון וממוסד.

עדאלה מידעון
אחד הגופים התורמים לתעמולה זו הוא דווקא ארגון ישראלי, עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, אשר טוען באופן עקבי כי מדינת ישראל מקדמת מדיניות מפלה נגד אזרחי ישראל הערבים. להוכחת טיעון זה, הקים עדאלה "מאגר מידע" הכולל 57 חוקים המפלים לטענתם את אוכלוסיית ישראל הערבית.
דוח זה סוקר באופן פרטני את רשימת החוקים שפורסמו באתר עדאלה, ובוחן האם יש ממש בטענות הארגון לקיומה של אפליה נגד אזרחי ישראל הערבים. ממצאי הדוח מראים כי עדאלה בחר לנקוט באסטרטגיה של סילוף המציאות ופרשנות מוטה במטרה להציג את ישראל כמדינה בעלת עשרות חוקים מפלים.
ממצאי הדוח, המובאים באופן מפורט בפרק הסיכום, מראים באופן ברור כי טענות ארגון עדאלה משוללות כל יסוד בשל כמה גורמים מרכזיים:

א. רובם הגדול של החוקים ברשימה (53 מתוך 57) אינם מתייחסים כלל למוצאם של אזרחי המדינה, ואלה שכן, עושים זאת במטרה למנוע אפליה. כך למשל, פקודת סדרי השלטון והמשפט המגדירה את ימי המנוחה וכן חוק השימוש בתאריך עברי, מחריגים מפורשות מוסדות ורשויות המשרתות אוכלוסיות לא יהודיות וקובעים עבורן הסדרים המתאימים לצרכיהן.

ב. ב-21 מקרים, טענות עדאלה לאפליה נובעות מעמדתו הקיצונית של הארגון השוללת את אופייה של מדינת ישראל כמדינת לאום בכלל וכמדינת הלאום של העם היהודי בפרט. לדוגמא, חוק יד יצחק בן-צבי מוגדר כחוק מפלה משום שהמוסד נועד לקדם מטרות ציוניות.

ג. ל-18 חוקים ישנן מקבילות בדמוקרטיות מערביות. לדוגמא, על פי עדאלה, חוק הדגל הינו חוק מפלה. על בסיס טענה מופרכת זו ניתן לטעון שכל מדינה הנושאת צלב על דגלה הינה מדינה המפלה את המיעוטים בתוכה שאינם נוצרים. השוואה מעמיקה יותר בין החוקים מצאה לעתים קרובות כי דווקא החקיקה בישראל מכילה יותר ביחס למיעוטים.

ד. לפחות ב-13 מקרים, קיים פער גדול בין הכתוב באופן מפורש באותם חוקים לבין הפרשנות המוטה (ולעתים אף מעוותת) שעדאלה מעניק להם. במקרים מסוימים קשה להצביע על עצם האפליה. לדוגמא, חוק רמת הגולן נחשב לחוק מפלה משום "שמטרתו הענקת מגן חוקי להחלת הדין הישראלי על שטח רמת הגולן אשר נכבש על ידי ישראל". מהי האפליה בחוק שנועד להעניק זכויות שוות לכלל תושבי הגולן? לעדאלה הפתרונים.

ה. 8 חוקים נועדו להגן על ביטחונם של כלל אזרחי ישראל ללא הבדל דת, גזע ומין. בכלל חוקים אלה ניתן למצוא שורה של תיקוני חקיקה בחוק סדר הדין הפלילי ובפקודת בתי הסוהר אשר נועדו לסייע לכוחות הביטחון למנוע מתקפות טרור. חוקים אלה פוגעים רק במי שחשודים באופן מובהק בפעילות טרור ללא הבחנה בין יהודים לערבים. למעשה מי שטוען שחוקים מסוג זה הם חוקים מפלים, הוא זה שחוטא בהכללה נגד הציבור הערבי ולמעשה יוצר את הזיקה בינם לבין טרור.

ו. 7 חוקים אינם נוגעים כלל לאזרחי ישראל הערבים, אלא למי שאינם אזרחים ועל כן מדינת ישראל אינה מחויבת לפעול כלפיהם בשוויון. ניתן להמחיש עד לאן מגיע האבסורד באמצעות הדוגמא של פקודת המסחר עם האויב (דבר חקיקה מנדטורי, יש להזכיר) אשר כלול ברשימת החוקים המפלים, לאור העובדה שכל "המדינות שהוכרזו ככאלה (איראן, סוריה ולבנון) היו מדינות ערביות ו/או מוסלמיות".

ז. בחלק מהחוקים הנמנים במאגר, האפליה היא דווקא נגד האוכלוסיה היהודית. לדוגמא: סעיף 7א' בחוק יסוד: הכנסת, אשר נועד למנוע את התמודדותן של מפלגות הפועלות נגד קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הופעל רק נגד רשימה יהודית. כמו כן, התיקונים לחוק לקליטת חיילים משוחררים הצביעו על אפליה הקיימת נגד יהודים ומגזרים נוספים, המחויבים לשרת שלוש שנים בתנאי קיום מינימליים תוך עיכוב התפתחותם המקצועית והאישית. זאת כאשר בפני כל אזרח ערבי עומדת האפשרות לקבל פטור משירות או לחילופין להתנדב לשירות במסגרת שירות אזרחי וליהנות מכלל ההטבות המוענקות לחיילים משוחררים.

ח. במספר חוקים מתבסס עדאלה על סטטיסטיקות פשיעה בלתי שוויוניות. על פי היגיון זה, אם בני המגזר הערבי הם המורשעים העיקריים בהפרת חוקים, אזי משתמע כי אותו החוק מוכרח להיות גזעני. על אף שייתכן ומעורבותו של המגזר הערבי בעבירות מסוימות גדולה מחלקו באוכלוסייה, הדבר אינו משליך כהוא זה על נחיצות החוק או מעיד על אפליה. הפתרון למצב זה אינו ביטול החוק אלא עידוד יחס ממלכתי ושומר חוק בקרב כלל האוכלוסייה.

כמו כן, עיון מעמיק ברשימת החוקים "המפלים" לפי עדאלה, מביא למסקנה החשובה כי לא כל העדפה היא אפליה. ואכן, רוב החוקים המובאים במאגר החוקים של ארגון עדאלה, כלל אינם מפלים את ערביי ישראל אלא מסייעים לקדם את ישראל כמדינה יותר יהודית ויותר דמוקרטית הפועלת לטובת כלל אזרחיה.

למחקר המלא

מתן תמיכות וקמחא דפסחא במועצות הדתיות

על ידי | דת ומדינה | אין תגובות

מאת אריאל פינקלשטיין

מזה שנים רבות המועצות הדתיות בישראל מחלקות כספים לתמיכה כלכלית (להלן: תמיכות) וקמחא דפסחא בהיקף של מיליוני שקלים בשנה.
מחקר זה מעלה ממצאים עגומים באשר לחלוקת הכספים הללו. המחקר מצא כי רוב מוחלט של דוחות הביקורת שעסקו בנושא לאורך שני העשורים האחרונים הראו שהחלוקה נעשית ללא כל קריטריונים. בשל כך, כספי קמחא דפסחא אינם מגיעים בהכרח לנזקקים, וכספי תמיכות מועברים לגופים שאינם אמורים לקבל כספי תמיכות המיועדים לתחום שירותי הדת. נוסף על כך, נמצאו בעיות רבות בתחום המנהל התקין: חוסר פיקוח על השימוש בתמיכות, מתן תמיכות עבור ביצוע שירותים ומתן תמיכות בזמן שהמועצה הדתית מצויה בגירעון.
מעל כל אלו מרחפת העובדה שלא פעם מתן תמיכות וקמחא דפסחא העלה חשדות לעברות על טוהר המידות ולמעשי שחיתות. במקרים רבים נמצא כי כספי התמיכות וקמחא דפסחא חולקו באופן אישי על ידי גורמים פוליטיים, ובמספר מקרים אף הוכח כי כספים הועברו לעמותות שבראשן עמדו בכירי המועצה הדתית. כמו כן, ישנם מקרים שבהם כספי קמחא דפסחא שימשו לצורך חיזוק הכוח הפוליטי של מפלגות פוליטיות.
באשר להמלצות: ראשית, מוצע לאסור על מועצות דתיות לבצע חלוקת קמחא דפסחא – הן מפני שלא מדובר ב"שירותי דת" והן מפני שלמועצות הדתיות אין המקצועיות והמומחיות שיש לגופי הרווחה בנושא זה.
שנית, מוצע לעדכן את הנהלים בנושא מתן תמיכות, כך שהמועצות הדתיות יחויבו במספר כללי שקיפות, שהעיקרי שבהם הוא פרסום הקריטריונים לחלוקת הכספים וכן נתונים מרוכזים על כספי התמיכות שניתנו בשנים הקודמות.

למחקר המלא