Category

חינוך ומנהיגות

לימודי האזרחות

על ידי | חינוך ומנהיגות, ללא קטגוריה, מדינת לאום | אין תגובות

הקדמה

מפריט שולי במערכת השעות של תלמיד התיכון, מקצוע לימודים זניח ונטול יוקרה, הולך מקצוע האזרחות וקונה לו מעמד של מקצוע מרכזי. תלמידי התיכון בישראל מחויבים כיום ללימודי אזרחות בהיקף כפול מזה שהיה עד לפני שנים ספורות. גם תלמידי חטיבת הביניים, ולעתים אף תלמידי בית הספר היסודי, לומדים כיום אזרחות – שלא כבעבר. הדור הבא של אזרחי ישראל מצטייד כיום, יותר מהדורות שקדמו לו, בכלי-ידע מועילים לקראת השתלבותו בחייה המורכבים של המדינה.

אולם, אליה וקוץ בה. התהליך המבורך מלווה בליקויים קשים. התחדשותו של מקצוע האזרחות, בדמות הכנתם של תוכנית ליבה, תוכניות לימודים וספרי לימוד, נעשתה בלי ליווי של דיון ציבורי הולם. כך הוענקה לקבוצה האידיאולוגית הדומיננטית באקדמיה הישראלית הזדמנות לעצב את המקצוע כרצונה, ולהשפיע השפעה ארוכת טווח על תודעתם של אזרחי ישראל ועל דמותה העתידה של המדינה. הכפלתו של היקף החומר בלימודי החובה באזרחות הובילה לכלילתם של נושאים שנויים במחלוקת, והטיפול בהם נעשה בדרך מגמתית. לאלו נלוותה מגמה של האחדת תוכני הלימוד בכל מערכות החינוך הממלכתי, מגמה שהובילה ליישור קו כללי עם צורכיהם האידיאולוגיים של בתי הספר הערביים.

מהו אפוא תפריטו האזרחי החדש של התלמיד הישראלי? הנה, תחילה, כמה דוגמאות בולטות.

  • הוא לומד שמדינת לאום היא רעיון בעייתי, ושהדגם הדמוקרטי האידיאלי, אם לא הבלעדי, הוא הדגם הליברלי הקיצוני המעדיף את הפרט על פני הכלל ואת הזכויות על פני החובות.
  • מתוך כך, הוא נחשף למסר שיש מתח בין היהדות והדמוקרטיה.
  • מוריו התרגלו כבר לראות כיצד שנה אחר שנה עוסקות בחינות הבגרות בהבלטה יתרה בפן הדמוקרטי של המדינה, ומזניחות את הצד היהודי שלה. כך, למשל, נושא זכויות אדם ואזרח, שהוא מרכיב בסיסי בתפיסה הליברלית, הוא הנושא היחיד שהופיע כחומר חובה לבחינה בכל 16 המיקודים לבחינות הבגרות שנערכו עד כה (כולל חורף תשס"ט). המורים יודעים שכדאי שהלימוד בכיתה יותאם למגמה זו.
  • בספר "להיות אזרחים בישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית" לחטיבה העליונה שבהוצאת משרד החינוך, הספוג ברוח פוסט-לאומית, הוא נתקל בפרק שנכתב, באופן חריג, בידי מחבר שאינו איש המשרד. זהו הפרק על השסע היהודי-ערבי בישראל, והמחבר הוא ד"ר אסעד ע'אנם, לימים ממנסחי "מסמך החזון של הערבים הפלסטינים בישראל" הקורא לביטול יהודיותה של מדינת ישראל. בפרק זה נחשף התלמיד לתמונה היסטורית מעוותת, המתעלמת מחלקם של ערביי ישראל בהתפתחות השסע.
  • באותו ספר, בפרק על השסע האידיאולוגי בישראל, לומד התלמיד לדעת שהימין הישראלי הוא הצד היחיד המסכן את הדמוקרטיה ונוקט אלימות, ושרצח רבין הוא חלק בלתי נפרד מכך. כך גם בנושאים נוספים. למשל, ספרי הלימוד וההשתלמויות שמוריו מקבלים מכוונים את התלמיד להאמין שהעמדה הלגיטימית היחידה בשאלת האקטיביזם השיפוטי היא זו של השופט אהרן ברק.

אלו הם רק מקצת הממצאים שאנו מבקשים להביא לידיעת הציבור, ובפרט לידיעתם של מעצבי מדיניות החינוך בישראל. בעינינו, כפי שנסביר בהמשך, משמעותה של התמונה שממצאים אלו מציירים היא פגיעה עמוקה בארבעה ממדים: בחינוך הציוני, בחינוך הדמוקרטי, בחינוך לביקורתיות, ובסיכוי להפחתת המתח בין חלקי החברה הישראלית. נייר העמדה המלא, מאת ד"ר יצחק גייגר, מורה לאזרחות ולשעבר חבר ועדת המקצוע במשרד החינוך, פורס בהרחבה את תמונת המצב ומפרט מסקנות והמלצות. זהו נייר מקיף, מוער וממוסמך שאנו מקווים שיילמד בידי הנוגעים בדבר וישמש בסיס לדיון ציבורי. התקציר שלפנינו מציע את עיקרי הדברים.

מסמכים להורדה

         א.         ד"ר גייגר יצחק, נייר העמדה המלא בנושא לימודי האזרחות

         ב.         תקציר מנהלים, לימודי האזרחות .

          ג.          הטייה בהוראת האזרחות-דוגמאות בולטות

         ד.         עיקרי הדברים לדיון בועדת החינוך.

         ה.         הוראת האזרחות- מצגת לועדת החינוך

     ו.          דו"ח מעקב הוראת האזרחות 2012 מתוקן ל-  5.12.2012

ההליכים בכנסת

פרוטוקול ועדת החינוך מה-25.11.09

מן העיתונות, בעקבות פרסום נייר העמדה

"אינדוקטרינציה איננה חינוך למופת", הארץ, ד"ר יצחק גייגר, 21/09/10.

'עושה להם סדרת חינוך', News1,  דרור אידר, 06/09/2010

'משרד החינוך משכתב ספר באזרחות בשל "ביקורת רבה מדי על המדינה"', הארץ, אור קשתי,29/08/10:

חגית ששר, "האזרחות נגד הציונות". מקור ראשון 22.01.10

"לימודי האזרחות שמאלניים",  מורן זליקוביץ', YNET 25.11.09

"ועדת החינוך: לשנות את לימודי האזרחות", אפרת זמר, NRG 25.11.09

בן דרור ימיני, "מטמטמים את ילדינו", מעריב, 9.05.09

ישראל הראל,"המורה גדעון מלמד אזרחות". הארץ 30.04.09

שי אפרתי, "מנפלאות הדמוקרטיה הישראלית". אם תרצו 28.11.09

המועצה הפדגוגית בישראל

על ידי | חינוך ומנהיגות, מדינת לאום | אין תגובות

ד"ר צבי צמרת מסכם את תקופת כהונתו בתפקיד יושב ראש המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך תוך הצגת מספר כשלים מרכזיים במערכת החינוך הישראלית: התפקוד המוגבל של המזכירות הפדגוגית, הפוליטיזציה שמאחורי המקצוע תרבות ישראל, ריבוי המקצועות לבגרות, מעמד מקצועות היסוד ואופן הוראת האזרחות. מוצע להקים מועצה מרכזית לחינוך בדומה למודל של המועצה להשכלה גבוהה.

לנייר העמדה המלא

תכנית לימודים בדיפלומטיה ציבורית לתלמידי תיכון

על ידי | חינוך ומנהיגות, מדינת לאום | אין תגובות

זאב בן-שחר

 

  • אנו מגישים במסמך זה הצעה להטמעת תכנית לימודים בדיפלומטיה ציבורית במערכת החינוך העל-יסודית.
  • מטרת התכנית היא להקנות לתלמידי תיכון ידע תאורטי בדיפלומטיה ציבורית וארגז כלים מעשיים בתקשורת אפקטיבית. במהלך הלימודים ייחשפו תלמידים למגוון מקורות מידע אנושיים, טקסטואליים ומבוססי טכנולוגיה המציגים את דימויה של ישראל בעולם.
  • התוכנית שאנו מציעים נשענת על שתי רגליים: הרגל המקצועית-אובייקטיבית עוסקת בלימוד עקרונות תיאורטיים ויישומיים של דיפלומטיה ציבורית ומשלבת תכנים מתוך מקצועות כמו יחסים בינלאומיים, מדע המדינה, תקשורת וסוציולוגיה. הרגל הישראלית-סובייקטיבית עוסקת באתגרי ההסברה הישראלית, בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי, בהבנת מצבה הגאו-פוליטי של ישראל וכד'.
  • לאחר מאות הרצאות שנשאנו בנושא זה בפני אלפי סטודנטים בארץ ובחו"ל, אנו מעריכים כי אחת הסיבות לירידה במעמדה של ישראל בדעת הקהל העולמית, היא העדר האמונה בדרכה של הציונות. מצאנו כי תלמידי תיכון רבים אינם יודעים לבטא באופן חד וברור את זכותה של ישראל להתקיים, ורבים לא מבינים או משוכנעים בלגיטימיות של מדינות לאום בכלל, ובמדינת לאום לעם היהודי בפרט.
  • עליית חשיבותה של הדיפלומטיה הציבורית בעשורים האחרונים, קשורה בתהליכי גלובליזציה והתבססות עידן המידע והמדיה. עקב התפשטות טכנולוגיות תקשורת, עליית משקלה של דעת הקהל והשפעתם של ארגונים לא ממשלתיים, השחקנים המרכזיים בזירה הפוליטית, אינם עוד מנהיגים ונציגים רשמיים בלבד.
  • השחיקה בתדמיתה של ישראל בעולם והעמקתו של השיח האנטי-ישראלי, קוראים להרחבת הפעילות בשדה הדיפלומטיה הציבורית. פעילות מסוג זה, תוך תיאום בין משרד החינוך לבין משרד החוץ, הינה הכרחית להבטחת יציבותה של ישראל, ויש בה כדי להגן על עוצמתה החברתית-כלכלית.
  • ההכרה בחשיבותה של פעילות דיפלומטית ציבורית, הובילה מוסדות אקדמיים בארץ ובעולם לפיתוח של תוכניות לימוד בנושא וליישומן. כיום, דיפלומטיה ציבורית מהווה תחום לימודים מרכזי בתכניות אקדמיות לדיפלומטיה וממשל, תוך השקה לתחומי דעת כגון: יחסים בינלאומיים, יחסי ציבור ומדיניות ציבורית, מדע המדינה, תקשורת וסוציולוגיה. מוסדות להשכלה גבוהה בישראל כבר מיישמים המלצות של הוספת "אזרחים דיפלומטים" ויוזמות "אנשים לאנשים" ומציעים התמחויות בדיפלומטיה ציבורית במסלולי לימוד שונים.
  • אנו מאמינים כי לאור חשיבותה של הדיפלומטיה הציבורית להתנהלותה של מדינת ישראל בקרב עמי העולם, ומתוך הכרה בנחיצותם של כלי המשגה בהקשר של זהות יהודית וציונית, יש לשלב לימודים מתחום זה, בבתי הספר התיכוניים ובמוסדות להשכלה גבוהה גם יחד.
  • אנו סבורים כי תכנית הלימודים המוצעת בדיפלומטיה ציבורית, משתלבת היטב עם תכניות הלימודים הקיימות באזרחות ובהיסטוריה לחטיבה העליונה, ומעבה בהן יסודות לאומייםציוניים לצד תכנים אזרחייםדמוקרטיים.
  • מקור ההשראה למיזם זה, הוא תכנית ייחודית בדיפלומטיה ציבורית שהושקה ב-2003. ד"ר טל בן-שחר, מרצה לפסיכולוגיה מאוניברסיטת הרווארד ומהמרכז הבינתחומי בהרצליה, השיק את התכנית במסגרת עבודתו ב- ,The David Project אחד מארגוני ההסברה המרכזיים בקרב יהודי ארה"ב. מאז 2003, עברה התכנית שורת התאמות בהלימה לצרכי התלמיד ולדרישות המערכת.
  • בעשור האחרון, יושמה התכנית בקרב אלפי תלמידים, ביותר מ 100 בתי ספר תיכוניים יהודים בארה"ב, וכן בעשרות תכניות מטעם פרויקט "מסע", של הסוכנות היהודית ומדינת ישראל.
  • במקביל, בשנים האחרונות התנסו בלימודים אלה מאות ישראלים במוסדות חינוך פורמאליים כגון בית הספר הריאלי העברי בחיפה והמרכז הבינתחומי בהרצליה, וכן במסגרת תוכניות בחינוך הבלתי פורמאלי כמו "שגרירים צעירים" ומועצות נוער מקומיות.
  • התכנית המובאת בנייר זה הינה דינמית וגמישה – ניתן להרחיבה או לקצרה בהתאם לקהל התלמידים, שיקולי זמן ומבנה המערכת. ניתן לשלב תכנית זו כיחידת לימוד במסגרת מקצועות החובה כמו אזרחות ו/או היסטוריה. לחילופין, ניתן לשלבה כמגמת מקצוע בחינוך העל יסודי.
  • תכנית הלימודים המוצעת כוללת בין היתר:
    1. מושגי יסוד בדיפלומטיה ציבורית
    2. תכנים היסטוריים-לאומיים וגיאו-פוליטיים
    3. גישות שונות בהסברה ובמיתוג
    4. ארגז כלים בתקשורת בין אישית
    5. ארגז כלים טכנולוגי
    6. מיומנויות חשיבה מסדר גבוה
    7. עקרונות באקטיביזם קהילתי
  • התכנית נשענת על למידה מתוך התנסות ומשלבת סיורים לימודיים, השתתפות בכנסים אזוריים וכן מפגשים עם דמויות וגופים מן המציאות שמחוץ לכותלי ביה"ס.
  • הפגשתם של תלמידי המגמה עם עמיתים ממדינות אחרות, יש בה כדי לקדם רשת של קשרים אשר תשרת את מנהיגיו של הדור הבא. יתר על כן, מפגשים אלה אשר יתקיימו בעיקר על פלטפורמה טכנולוגית מתקדמת, יש להם גם פוטנציאל של שיתוף פעולה עם פיתוחי היי-טק מקדמי תקשורת המונים.
  • בין היתר, סוקר נייר זה גם את היתרונות בהטמעת התכנית בפריפריה, את יחסי ישראל והתפוצות ואת הקשר העמוק שבין עמיות יהודית לדיפלומטיה ציבורית.

לנייר העמדה המלא

לימודי ההיסטוריה

על ידי | חינוך ומנהיגות, מדינת לאום | אין תגובות

הוראת ההיסטוריה בישראל ובעולם

פרופ' יואב גלבר

 

החברה הישראלית נמצאת כבר שנים במצב של סחרור. מתנהלת בה התמודדות על זהותה, על מקור הסמכות ועל האתוס שלה. קו פרשת המים הוא מלחמת ששת הימים – הסרת האיום הקיומי שחקה את האתוס של הפרט למען הכלל לטובת אתוס של הגשמה עצמית.

תחת לחצי כוחות השוק והפוליטיקה, מוסדות ההשכלה – אוניברסיטאות, מכללות ובתי-ספר – תוהים על טיב שליחותם הלאומית (והאם בכלל יש להם כזו), על תפקידם החברתי ועל כיוונם האקדמי והחינוכי. המחלוקות על ההיסטוריה בציבור, באקדמיה ובבתי הספר משקפות בשנים האחרונות את אובדן הדרך הזה. ההיסטוריונים מתחבטים בסתירות שבין העומק ורוחב היריעה של עבודה מדעית העוסקת בעבר מחד גיסא לשאיפה להשפיע על ההווה בדרך של השתתפות בדיון הציבורי ובוויכוחים הפומביים המלווים אותו בתקשורת, מאידך גיסא. לעתים קרובות הכניעה לתכתיבי התקשורת ולאילוציה מנמיכה את אמות המידה של הדיון ההיסטורי ותוחמת אותו לגבולות המסגרת, השפה, הזמן וההיקף של תכניות אירוח טלוויזיוניות ושל טורי הבעת הדעות בעיתונות.

 באקדמיה, תחום ההיסטוריה התפצל למספר רב של תתי-תחומים, עד כדי חשש לאקלקטיות. למרות היקף תחומי הלימוד ומגוון נושאיהם, מעמדה של הדיסציפלינה ההיסטורית בישראל נמצא בירידה. מספר הסטודנטים פוחת, כאשר קלות הקבלה ללימודים היא זו המשפיעה לא פעם על שיקולי הבחירה בלימודי ההיסטוריה, והם נתקלים אצל חלק ממוריהם בגישות פוסט-מודרניות, פוסט-ציוניות ורלטיביסטיות, ללא סובלנות לגישות אחרות. מגמות אלו מעצבות את דמותם של המורים להיסטוריה בבתי הספר התיכוניים, כפחות-מוכשרים וכקונפורמיסטים.

בעידן של חובת חינוך כללית, כשלימודי ההיסטוריה הם לימודי חובה לפחות בחלק משנותיו של התלמיד בבית הספר, נחשפת אליהם האוכלוסייה כולה. בתי הספר בכלל, ושיעורי ההיסטוריה במיוחד, הם כלי מרכזי המשפיע על "הזיכרון הקולקטיבי" ומקנה אותו. אנשי אקדמיה פוסט-ציוניים, המבקשים להרוס את "הזיכרון הקולקטיבי" הישראלי, תקפו מאז תחילת שנות התשעים את מערכת החינוך הממלכתית, שלטענתם (שאחרים היום מטילים בה ספק) מנחילה אותו לתלמידיה, ועל מקום הקניית ערכים הנובעים מההיסטוריה הלאומית הדגישו את הפן הפוסט-מודרני, העוסק בסיפרים (נראטיבים) שונים ובשימושיהם הפוליטיים. אלא, שלא כמו האוניברסיטה, על בית הספר לחנך את תלמידיו, ואין עליו חובה לדאוג להכשרתם הדיסציפלינארית. החידוש הישראלי המפוקפק – הסתרת ההיסטוריה הלאומית באמצעות הבלעתה בהיסטוריה הכללית – הופך את הסדר הראוי של הדברים.

תכנית הלימודים צריכה להציג את מעט העניינים הבסיסיים שהמדינה רוצה להקנות (או ללמד), ולא את מה שהתלמידים (או הוריהם) רוצים לקנות (או ללמוד). תמיד יימצאו בלתי מרוצים בין המורים, ההורים והתלמידים. המורים יכופפו קצת את התכנית לפי נטיותיהם האישיות, ועד גבול מסוים, שטעון הגדרה, זה לגיטימי. לחלק מן ההורים תמיד יהיו השגות על התכנית ויש להם מסגרת מובנית שבה הם יכולים ואף צריכים להשפיע על חלקה. חלק מן התלמידים לא יסתפק במה שיציע בית הספר וצריך לכוונם למקורות מידע נוספים. חלקם האחר יתקשה לקלוט גם את ההיצע המוגבל הזה של ידע; אבל הרוב הגדול נופל בין שני הקצוות האלה ואליו צריכה ההוראה להיות מכוונת.

לקריאת המאמר המלא