Category Archives: חוקה

אזורי עדיפות לאומית

על ידי | אדמות ציבוריות, חוקה, מדינת לאום | אין תגובות

אזורי עדיפות לאומית

הצעת עקרונות לגיבוש מדיניות הממשלה

הוכן עבור דיון אצל מנכ”ל משרד רוה”מ (2.09.09)

להלן טיוטת חוות דעת מטעם המכון לאסטרטגיה ציונית אודות עקרונות מרכזיים למימוש מדיניות בהתאם לחוק אזורי עדיפות לאומית:

  •      חוק אזורי עדיפות לאומית הינו חוק טוב אשר נותן מסגרת ראויה לממשלה להשגת מטרת החוק: עידוד פיתוח של אזורים או יישובים בעלי עדיפות לאומית.
  •      לקריטריונים ברורים חשיבות רבה בין השאר מכיוון שמאפשרים שקיפות ומונעים קבלת החלטות בשל לחצים פוליטיים (ראשי ערים, פעילים מפלגתיים וכד’).
  •      לכן, את השיקולים המובאים בחוק יש להפוך לקריטריונים ברורים. הצעתנו היא להתייחס למכלול השיקולים כמערכת תנאים כפי שמוצע להלן:

o       תנאי מספיק (אם A מתקיים B מתקיים, ז”א, די בקיומו של תנאי זה על מנת להכליל ישוב מסויים באזור עדיפות לאומית)

ý     תכנון הפריסה של האוכלוסיה (ס”ק 3 בחוק כפי שמופיע בפרק כ”ו: אזורי עדיפות לאומית, סעיף 151-ב).

ý     נטל קליטת עלייה (6).

o       תנאים הכרחיים (אם A לא מתקיים B לא מתקיים, דהיינו אם התנאי אינו מתקיים, אין להכליל את הישוב באזור עדיפות לאומית – אלא אם הוא מקיים את אחד התנאים המספיקים):

ý     חוסנו הכלכלי והחברתי של האזור (2).

ý     הצורך בצמצום פערים (5).

ý     אחוזי גבייה (מופיע כתנאי בסעיף 152-א’).

ý     שיעורי גיוס לשירות לאומי, אזרחי או צבאי (לא מופיע כשיקול בחוק הנוכחי, אך ראוי שישמש כתנאי כפי שיוסבר בהמשך המסמך).

o       תנאים אחרים:

ý     המצב הבטחוני (1).

ý     מיקום גיאוגרפי ביחס למרכז הארץ או מרחק מריכוזי אוכלוסיה (4).

ý     שיקולים נוספים באישור וועדת הכספים (7).

  •      חלק ניכר מהדיון בוועדת הכספים של הכנסת אודות חוק אזורי עדיפות לאומית נסב סביב השיקולים על פיהם אמורה הממשלה  לקבל החלטות בנדון. ראוי לתת את הדעת על כך כי למרות שאין לסדר השיקולים משמעות חוקית פורמלית, ביקשו חברי הכנסת להציב את המצב הבטחוני באזור או ביישוב כשיקול הראשון על מנת להבהיר את חשיבותו.
  •      במידה והנושא יגיע שוב לדיון בבית המשפט העליון, יש להכין חוות דעת משפטית המבהירה את ההבדל בין זכויות יסוד להטבות (פריבילגיות) ובאמצעות כך להסביר מדוע קביעת אזורי עדיפות לאומית אינה פוגעת בעיקרון השיוויון. יתרה מזאת, מכיוון שהשיקול הבטחוני הינו שיקול מרכזי, סביר כי רוב היישובים שלא סובלים ממצוקות בטחוניות לא יזכו להטבות אלו.
  •      ראוי להכליל את נושא השירות הצבאי (או הלאומי / אזרחי) כתנאי הכרחי מכמה טעמים:

o       מכיוון שמספר הנהנים מהחוק מוגבל ראוי להעדיף את הנושאים בנטל.

o       השירות הצבאי הוא גורם מוביליות מרכזי בחברה הישראלית ומהווה כלי יעיל לצמצום פערים בחברה הישראלית.

o       ניתן לראות בעידוד השירות עבור המדינה שיקול לאומי לגיטימי.

  •      כמו כן מוצע לבדוק את הנתונים ולבחון את האפשרות כי מצבם הירוד של היישובים הערבים אינו פועל יוצא של אי תמיכה ממשלתית. יתכן ויתגלה כי בפועל ערביי ישראל זוכים לתמיכה גדולה יותר מאשר אזרחי ישראל היהודים.
  •      הצעה נוספת שאינה קשורה ישירות לחוק: בשנת 1949 הוקמו המעברות הראשונות אשר הפכו עם הזמן לעיירות פיתוח. למרות ששנת 2009 כבר הייתה למעשה שנת השישים לעיירות הפיתוח, מוצע בזאת לקיים את שנת ה-62 לעצמאות המדינה בסימן שישה עשורים לעיירות הפיתוח.

לחץ לקריאת סקירה היסטורית

בית לאומי יהודי

על ידי | חוקה, מדינת לאום | אין תגובות

הלמן דובי וארבל עדי, “דורש עיגון”, תמוז התשס”ט/יולי 2009

פורסם במקור בגיליון מס’ 20 (יולי 2009, תמוז תשס”ט) של ‘כיוונים חדשים’

בפתחו של העשור השביעי למדינת ישראל, ניצבת החברה הישראלית בפני אתגרים קיומיים מהותיים. מטרת מסמך זה היא לקרוא לחברה זו לשוב ולהתאחד סביב הכרזת העצמאות אך בנוסח בהיר. באמצעות הכרזה כדוגמת זו שהתווינו, ניתן יהיה להתחיל לצלוח את הדרך הארוכה להתמודדות עם אתגריה הקיומיים של המדינה.
נייר עמדה זה בא להכריז כי החזון היהודי-ציוני שולל באופן חד וברור את האפשרות להכיל במסגרת הבית הלאומי של העם היהודי שאיפות לאומיות אחרות. אולם, בשל התמורות שחלו בחיי החברה והמדינה בשנים האחרונות, אל לנו להסתפק בהכרזה בלבד. יש ללוות הכרזה זו בצעדים מעשיים שיחזקו את מעמדו של הבית הלאומי היהודי.
מבלי לפסול דרכי פעולה אפשריות אחרות, מוצעת בנייר עמדה זה דרך פעולה במישור החוקתי. חוקי היסוד שנחקקו מאז קום המדינה, לא נבעו ממהלך אסטרטגי-שיטתי, כחלק ממערך חוקתי כולל למדינת ישראל, כי אם נחקקו כמענה לבעיות מקומיות. לנוכח חוקי היסוד שנחקקו בשנת תשנ”ב (1992) והפרשנות הנרחבת שניתנה להם בידי שופטי בית המשפט העליון, נוצר פער משמעותי בין המצב החוקתי למצב הלאומי-חברתי, ונגרמה שחיקה מתמשכת במעמדה של מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי. חוק יסוד: מדינת הלאום, עשוי להחזיר את האיזון הנדרש למדינת ישראל כמדינה יהודית, שמשטרה דמוקרטי.

נייר העמדה המלא

מדד החקיקה הציונית לכנסת ה-17

על ידי | דת ומדינה, חוקה, מדינת לאום | אין תגובות

עם סיום כהונתה של הכנסת ה-17, מפרסם המכון לאסטרטגיה ציונית את מדד החקיקה הציונית בו הופקו מדליות זהב, כסף וארד לחברי הכנסת שהצטיינו בפעילות למען העברת חוקים ציוניים.

מהו מדד החקיקה הציונית?

דו”ח מדד החקיקה הציונית יוצא מטעם המכון לאסטרטגיה ציונית בפעם הראשונה לקראת הבחירות הקרבות. הדו”ח מסכם את החקיקה הציונית במהלך כהונתה של הכנסת ה-17, מניסן תשס”ו (מרץ 2006) ועד שבט תשס”ט (פברואר 2009). במסגרת הדו”ח נכללו אך ורק חוקים ותיקונים שעברו את כל שלבי החקיקה. הדו”ח מעלה על נס פועלם הציוני של הח”כים שהצטיינו בהעברת אותם החוקים.

מהי חקיקה ציונית?

ציונות בעת הזו הינו מונח הניתן לפרשנות מגוונת. הגדרתה של הציונות יכולה להיות מצמצמת מאד (לדוגמא הקמת מדינה לעם היהודי), או לחילופין, כוללנית מאד (למשל כינון חברת מופת).

אנו במכון לאסטרטגיה ציונית, מאמינים כי עשייה ציונית, משמעה חיזוק מעמדה של מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי, תוך העצמת זהותה היהודית.

על בסיס הגדרה זו, חקיקה ציונית יכולה לבוא לידי ביטוי בפן היישומי הקלאסי של הציונות, כגון תמיכה בהתיישבות, בטחון או קליטת עלייה, וכן במימוש העקרונות והערכים על בסיסם הוקמה מדינת ישראל ועליהם הוצהר במגילת העצמאות.

התוצאות

עשרה ח”כים מובילים בתחום החקיקה הציונית מרכיבים את ראש החץ הציוני של הכנסת היוצאת. למקום הראשון הגיע ח”כ יעקב מרגי (ש”ס) וזכה במדליית הזהב הציונית. במדליית הכסף הציונית זכו, לפי הסדר, חברי הכנסת עתניאל שנלר, הרב מיכאל מלכיאור ומשה כחלון. מדליית הארד מוענקת לחברי הכנסת אמנון כהן, גלעד ארדן, אריה אלדד, אורי אריאל, יצחק לוי ואבשלום וילן.

לקריאת הדוח המלא לחץ כאן.

מדד החקיקה הציונית – הכנסת ה-18 – שנה שלישית

על ידי | דת ומדינה, חוקה, מדינת לאום | אין תגובות

עם ההחלטה על פיזורה של הכנסת ה-18, מפרסם המכון לאסטרטגיה ציונית דו”ח ביניים המסכם את פעילות החקיקה הציונית בשנתה האחרונה של הכנסת ה-18. במסגרת המדד, אשר מחובר על ידי צוות מתנדבים מסורים, נכללו אך ורק חוקים ותיקוני חקיקה פרטיים שעברו את כל שלבי החקיקה.

בדו”ח מפורטים 48 חוקים ותיקוני חקיקה, המהווים את עיקר החקיקה הציונית בשנה האחרונה. החוקים אשר נכללו במדד נבחרו על פי קריטריונים מפורטים שהוגדרו בדו”ח. בשונה משלושת המדדים שפרסם המכון בעבר, כולל המדד הנוכחי גם חוקים המקדמים את הדמוקרטיה הישראלית מתוך תפיסה כי תנאי הכרחי ליישומו של החזון הציוני הוא העצמתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

 כמו כן, מונה הדו”ח את חברי הכנסת המצטיינים אשר הובילו את הצעות החוק הציוניות ושהפכו לחוקים בכנסת ה – 18. על פי הדו”ח, הח”כים הבולטים בחקיקה ציונית הם:

  •  ח”כ יריב לוין (הליכוד), שיזם את חקיקתם של תשעה חוקים ציוניים, ביניהם החוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, תיקון חוק החברות הממשלתיות למתן ייצוג הולם לבני העדה הדרוזית וכן ארבעה תיקוני חקיקה שנועדו לקדם שקיפות ומינהל תקין.
  • ח”כ דב חנין (חד”ש), שיזם את חקיקתם של שמונה חוקים אשר רובם ככולם נכללו במדד בשל תרומתם להעצמתה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית.
  • ח”כ זבולון אורלב (הבית היהודי), לו זו השנה השלישית ברציפות(!) בה הוא נבחר למצטיין, שיזם שבעה חוקים ציוניים ביניהם חוק המרכז למורשת יהודי אתיופיה.

עוד נמצאו ראויים לשבח הח”כים הבאים: איתן כבל (העבודה) – שנה שנייה ברציפות!, אברהם מיכאלי (ש”ס), ומוץ מטלון (ישראל ביתנו) אשר יזמו והובילו את חקיקתם של שישה חוקים ציוניים כ”א. 

עם הפנים לכנסת ה-19, כולל המדד התייחסות לצורך בקידומו של חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, שהוצע על ידי חברי הכנסת אבי דיכטר, שאול מופז, רוני בר-און, זאב אלקין, חיים כץ, עינת וילף ודודו רותם.

לעיון במדד המלא

מדד החקיקה הציונית- הכנסת ה-18. שנה שנייה

על ידי | דת ומדינה, חוקה, מדינת לאום | אין תגובות

מדד החקיקה הציונית

סיכום שנתה השנייה של הכנסת ה-18

 

לרגל פתיחת מושב הקיץ של הכנסת, מפרסם היום המכון לאסטרטגיה ציונית דו”ח ביניים המסכם את פעילות החקיקה הציונית בשנתה השנייה של הכנסת ה-18. במסגרת המדד נכללו אך ורק חוקים ותיקוני חקיקה פרטיים שעברו את כל שלבי החקיקה. המדד מעלה על נס את פועלם הציוני של הח”כים שתרמו באופן מיוחד לחקיקת אותם החוקים.

בדו”ח מפורטים 17 חוקים ותיקוני חקיקה, המהווים את עיקר החקיקה הציונית בשנה האחרונה. החוקים אשר נכללו במדד נבחרו על פי קריטריונים מפורטים שהוגדרו בדו”ח. לשם השוואה, במדד שסיכם את שנתה הראשונה של הכנסת הנוכחית, הוגדרו 10 חוקים בלבד כחוקים ציוניים.

כמו כן, מונה הדו”ח את חברי הכנסת המצטיינים אשר הובילו את הצעות החוק הציוניות ושהפכו לחוקים בכנסת ה-18. על פי הדו”ח, הח”כים הבולטים בחקיקה ציונית הם:

v     ח”כ זבולון אורלב (הבית היהודי), לו זו השנה השנייה בה הוא נבחר למצטיין, שיזם את חקיקתם של חוק מוזיאון הכנסת, חוק מרכז זלמן שזר וחוק לתמיכה בבתי ספר שדה.

v     ח”כ דודו רותם (ישראל ביתנו) שהיה מיוזמי חוק חובת גילוי לנתמכים ע”י ישות מדינית זרה, חוק ועדות הקליטה בישובים קהילתיים ותיקון חוק האזרחות.

עוד נמצאו ראויים לשבח הח”כים הבאים: שי חרמש (שזכה בתואר ח”כ מצטיין בדוח הסיכום של השנה שעברה), ישראל חסון, עתניאל שנלר (קדימה), זאב אלקין, חיים כץ (ליכוד), אלכס מילר, רוברט אילטוב (ישראל ביתנו), שלי יחימוביץ’ (העבודה) ואורי אורבך (הבית היהודי), אשר יזמו והובילו את חקיקתם של שני חוקים ציוניים כ”א.

לצפייה במדד המלא

מדד החקיקה הציונית לכנסת ה-18

על ידי | דת ומדינה, חוקה, מדינת לאום | אין תגובות

מדד החקיקה הציונית

דו”ח ביניים: סיכום שנתה הראשונה של הכנסת ה-18

שבט תשס”ט (פברואר 2009) – ניסן תש”ע (מרץ 2010)

 

לרגל פתיחת מושב הקיץ של הכנסת, מפרסם המכון לאסטרטגיה ציונית דו”ח ביניים המסכם את פעילות החקיקה הציונית בשנתה הראשונה של הכנסת ה-18. במסגרת המדד נכללו אך ורק חוקים ותיקוני חקיקה פרטיים שעברו את כל שלבי החקיקה. המדד מעלה על נס את פועלם הציוני של הח”כים שתרמו באופן מיוחד לחקיקת אותם החוקים.

בדו”ח מפורטים עשרה חוקים ותיקוני חקיקה, המהווים את עיקר החקיקה הציונית בשנה האחרונה. החוקים אשר נכללו במדד נבחרו על פי קריטריונים מפורטים שהוגדרו בדו”ח. לשם השוואה, במדד החקיקה הציונית ה-I, אשר סיכם את פעילותה של הכנסת ה-17, הוגדרו 16 חוקים בלבד כחוקים ציוניים.

כמו כן, מונה הדו”ח את חברי הכנסת המצטיינים אשר הובילו את הצעות החוק הציוניות ושהפכו לחוקים בכנסת ה-18. על פי הדו”ח, הח”כים הבולטים בחקיקה ציונית הם זבולון אורלב (הבית היהודי), שי חרמש (קדימה) וסגנית שר התמ”ת אורית נוקד (העבודה), אשר היו מעורבים באופן פעיל בחקיקתם של שישה מתוך עשרת החוקים שהוגדרו כציוניים.

בנוסף לכל האמור, מדד החקיקה הציונית מעניק ציון לגנאי לכנסת ה-18, אשר אישרה את הפרטת מקרקעי ישראל, ובכך פגעה באחד מערכי היסוד של המפעל הציוני ולמעשה רוקנה את חוק יסוד: מקרקעי ישראל מתוכנו. המדד מצביע על האחראים העיקריים לקידום חקיקה זו, ובראשם: ראש הממשלה,בנימין נתניהו, שר הבינוי והשיכון, אריאל אטיאס, ויו”ר ועדת המשנה ליישום מדיניות המקרקעין החדשה בממ”י, כרמל שאמה.

אל הדו”ח המלא

 

מן התקשורת בעקבות פרסום המדד

חקיקה ציונית: ציון גנאי לראש הממשלה“-אריק בנדר/ מעריב- NRG, 25.04.10.

מובילי החקיקה הציונית: אורלב, חרמש ונוקד“-עידן יוסף/ חדשות מחלקה ראשונה- 25.04.10

שינוי שיטת בחירת השופטים בישראל

על ידי | חוקה, מדינת לאום | אין תגובות

ד”ר אביעד בקשי

שיטת בחירת השופטים לערכאה העליונה הנוהגת בישראל אינה מקובלת בעולם המערבי. מאמר זה סוקר את שיטת מינוי השופטים לערכאה העליונה בחמש עשרה דמוקרטיות בולטות ומוכיח כי שיטת בחירת השופטים לבית המשפט העליון בישראל היא שיטה חריגה: השיטה הרווחת במדינות הנסקרות היא בחירת שופטי הערכאה העליונה במדינה בידי נציגי ציבור: חברי הרשות המחוקקת ו/או הרשות המבצעת. האקסיומה אותה מנסים תומכי השיטה הנוכחית בישראל להנחיל, לפיה “לא יעלה על הדעת” לתת לנבחרי ציבור את השליטה על מינוי שופטים, עולה גם עולה על דעתן של מרבית מדינות העולם המערבי.

מבין 14 המדינות שנסקרו במאמר זה פרט לישראל, (ראו פירוט בטבלה המסכמת המצורפת), שמונה מדינות מרכזיות (ארצות הברית, גרמניה, הולנד, יפן, צרפת, קנדה אוסטריה ואוסטרליה) לא מעניקות לרשות השופטת דריסת רגל כלשהי בסמכויות מינוי השופטים לערכאה העליונה שלהן. בשבדיה ובדרום אפריקה השופטים מעורבים בייעוץ והמלצות בהליך הבחירה אך נבחרי הציבור הם שממנים שופטים.  בספרד ופורטוגל השופטים בוחרים חלק קטן משופטי בית המשפט לחוקה ורובם המכריע של השופטים נבחרים בידי נבחרי ציבור. לעומת תריסר מדינות אלה, בבריטניה, בה בית המשפט אינו מוסמך לפסול חוקים, הוסמכו לאחרונה אנשי משפט “מקצועיים” לבחור שופטים, כשאפילו במקרה זה הרשות המבצעת מעורבת בהליך. עוד יש לזכור כי בבריטניה בית המשפט העליון לא מוסמך לפסול חוקים כך שזכות המילה האחרונה שמורה לנבחרי הציבור בסמכות החקיקה. המודל היחיד שבאמת דומה למודל הישראלי, בו למעשה שופטים ממנים שופטים, הוא המודל ההודי.

שיטת מינוי שופטים שאינה משקפת את ערכי הציבור, המשולבת עם אקטיביזם שיפוטי נדיר בעוצמתו והיקפו, בצירוף סמכויות חוקתיות שמעניק בית המשפט לעצמו מול המחוקק, יוצרים בישראל פגיעה קשה בדמוקרטיה כשלטון העם. יתרה מכך, ניתוקם של שופטי בית המשפט העליון מעולמם הערכי של הציבור ונציגיו, אינה רק בעיה דמוקרטית אלא גם פוגעת בזהותה היהודית של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

לאור האמור, מתעורר אינטרס ציוני ודמוקרטי לעדכן את שיטת בחירת השופטים לשיטה אשר תבטיח נאמנות ערכית של הרשות השופטת לעולם ערכיו של הציבור הישראלי. בשל כך, סוגיית בחירת השופטים מטרידה את חברי בית המחוקקים הישראלי ובעשור האחרון סוגיה זו הניבה עשרות יוזמות, אותן ניתן לסווג על בסיס שלוש גישות עקרוניות: גישה אחת כוללת הצעות לשינויי מדיניות קלים בשיקול הדעת של הוועדה אך מבלי לשנות את הרכבה, גישה שנייה מציעה שינויים בהרכב הוועדה (חיזוק מעמדם של נבחרי הציבור ו/או החלשת כוחם של השופטים בוועדה). גישה שלישית מציעה לפעול בהתאם לדרך מינוי השופטים המקובלת בעולם הדמוקרטי ולהפקיד את מינוי שופטי בית המשפט העליון בידי נבחרי הציבור. הגישה האחרונה מוצגת לא פעם כמסוכנת וכתמהונית אך דווקא היא הגישה המקובלת כמעט בכל הדמוקרטיות המערביות.

למחקר המלא

האמנם הערבית שפה רשמית בישראל?

על ידי | חוקה, מדינת לאום | אין תגובות

תקציר

הנחה מקובלת בציבור גורסת כי בישראל קיימות שתי שפות רשמיות: עברית וערבית. הנחה זו אינה נשארת כטענה אקדמית גרידא, אלא מהווה בסיס לתביעות להעצמת משקלה של השפה הערבית בציבוריות הישראלית. על כן, רבים הסבורים כי מעמדה המשפטי של הערבית הוא מעמד של שפה רשמית, מבקשים לשמר את המצב הקיים.

מטרתו של מסמך זה היא לשקף בפני מקבלי ההחלטות את המצב המשפטי הקיים באשר למעמד השפה הערבית בישראל. זאת, בכדי לאפשר להם לקבל החלטה שקולה ביחס למעמדה העתידי. לאחר שתובהר מהי המשמעות המשפטית של הכרה בשפה כשפה רשמית, נראה כי למעשה אין לערבית מעמד של שפה רשמית.

אמנם, מדינה רשאית ולעיתים אף חייבת לאפשר נגישות לשונית לדוברי שפות שונות, לשירותים אותם מספק השלטון. אך שפה רשמית, בשונה מנגישות לשונית לשירותים ציבוריים הניתנים על פי מידת הצורך, מעניקה מעמד כולל וקבוע לשפה הנבחרת. שפה רשמית היא השפה בה פועלת המדינה על כל המשמעויות המעשיות והסמליות הכרוכות בכך.

על פי סימן 82 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל (עליו מבוססת הטענה המקובלת לפיה הערבית היא שפה רשמית), שפה רשמית איננה מוגבלת להסדרת נגישותם של אזרחים למידע אלא קובעת את השפה בה פועל השלטון בכללו. ניתן להשתמש בשפה רשמית בבתי המשפט ובמשרדי הממשלה הן מצדם של האזרחים והן מצדם של הפקידים והשופטים. כל פרסום רשמי של המדינה צריך להיעשות בכל השפות הרשמיות. בחירת המחוקק בשפה רשמית מבטאת אפוא בחירה תרבותית בדבר שפת פעולת השלטון ושפת הפרהסיה הציבורית בתחום שליטתו, על כל המשמעויות הסימבוליות והמעשיות הנגזרות מכך.

עם הקמת מדינת ישראל חוקקה מועצת המדינה הזמנית את פקודת סדרי השלטון והמשפט וקבעה כי כל דין מנדטורי ימשיך לעמוד בתקפו ובתנאי שאיננו עומד בניגוד לדבר חקיקה או פסיקה מאוחרים יותר. לאור ההגדרה הטוטלית של המונח “שפה רשמית”, הרי שדי להוכיח כי המחוקק שולל מן הערבית את מעמדה זה בכמה מקרי מפתח, בכדי לקבוע כי המחוקק איננו רואה עוד בערבית שפה רשמית.

את העדפת השפה העברית כשפה רשמית בלעדית ניתן למצוא בחקיקה ישראלית מאוחרת דוגמת: חוק סדר הדין הפלילי, חוק השיפוט הצבאי, תקנות סדר הדין האזרחי, חוק לשכת עורכי הדין, חוק האזרחות, חוק התכנון והבנייה, חוק הבחירות לכנסת, ותיקון פקודת הרופאים. לעומת החקיקה הנותנת בכורה לשפה העברית קיימת גם חקיקה ישראלית המעניקה יחס שוויוני לערבית (ולעתים גם לרוסית וליידיש) כמו לעברית: תקנות חובת המכרזים, חוק שידורי טלוויזיה מהכנסת, חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, חוק המוסד העליון לשפה הערבית ותקנות הקולנוע. חקיקה זו מכוונת בדרך כלל לשם הגברת נגישות מידע לדוברי השפה הערבית ופחות לאמירה סימבולית תרבותית.

לאור הגדרתה הגורפת של “שפה רשמית”, ניתן לומר כי לערבית מעמד חוקי בישראל בתחומים ספציפיים שונים אך המעמד של שפה רשמית אותו העניק לערבית אותו סימן 82 עבר ובטל מן העולם. בהתאם לכך, מי שנסמך על דבר המלך בלבד, מתעלם מהפסיקה והחקיקה הישראלית מאז קום המדינה.

גם בשאלת הפרקטיקה במדינת ישראל המצב דומה לזה שמצאנו בשאלת החקיקה: מעמדה של השפה הערבית מורכב, ויותר נכון לומר בלתי-שיטתי וסתירתי. לעיתים ניתן לראות מתן מעמד לשפה הערבית ולעיתים ניתן לראות שלא ניתן מעמד. מכיוון שהשפה רשמית מחייבת דו-לשוניות גורפת של השלטון המרכזי הרי שניתן לקבוע כי גם על פי הפרקטיקה במדינת ישראל השפה הרשמית היחידה בישראל היא השפה העברית.

שאלת מעמדה של השפה הערבית אל מול השפה העברית נדונה לא פעם בפני בית המשפט העליון. בפסיקותיו של בית המשפט חלו תמורות מרחיקות לכת בין הפסיקות בעשורים הראשונים של מדינת ישראל לבין פסיקותיו החל משנות התשעים. בית המשפט בפסיקותיו המוקדמות סרב להעניק לשפה הערבית מעמד משמעותי אף כאשר דברי חקיקה מפורשים הצריכו שימוש בשפה הערבית. בשנות התשעים החל בית המשפט בחקיקה שיפוטית המצמצמת את בלעדיות מעמדה של השפה העברית ביחס לשפות אחרות. לדוגמא: בעניין קסטנבאום פסל בית המשפט הוראה האוסרת שימוש באותיות לועזיות לצד כיתוב עברי במצבה פרטית אך קבע כי עצם הטלת חובה על הפרט לעשות שימוש גם בשפה העברית היא חוקית; בעניין ראם נקבע כי עצם הטלת החובה על הפרט לעשות שימוש בשפה העברית איננה חוקית אך אין לדרוש מהשלטון כי יעשה שימוש בשפה הערבית למשל בשילוט רחובות; בעניין עדאלה נקבע כי מוטלת חובה חוקית על שלטון מקומי בערים בהם מיעוט ערבי שמעל 6% לשלט את כל הרחובות בתחומו גם בערבית אך נקבע כי לא ניתן לאסור על השלטון לציין כיתוב עברי לצד הכיתוב בערבית.

הדברים אמורים ביחס למעמד הפונקציונאלי של השפה הערבית מול השפה העברית. אך לעניין ההכרה בערבית כשפה רשמית בעלת מעמד אפקטיבי אין כמעט כל שינוי לאורך השנים בפסיקות בתי המשפט. אפילו בית המשפט של הנשיא ברק אשר שדרג משמעותית את מעמד השפה הערבית בציבוריות הישראלית נמנע מלבסס פסק דין על טענת רשמיותה של השפה הערבית. אחת הדוגמאות המאלפות לכך הוא סירובו של בית המשפט העליון לתת פסק דין בעתירת ארגון עדאלה משנת 2002 בה דרש הארגון לאפשר ניהול הליכים משפטיים בערבית (חריג לאמור ניתן למצוא בפסק דין של השופטת דורנר, אך בעניין זה היא ניצבה בדעת מיעוט).

סיכומו של דבר, חקיקה מאוחרת ביטלה למעשה את סימן 82 וכך גם המדיניות והפסיקה בישראל מעניקות מעמד של שפה רשמית אך ורק לשפה העברית. על כן, חקיקה שתעניק לערבית מעמד רשמי לא תשמר מצב קיים אלא תיצור מהפכה דרמטית עם משמעויות פרקטיות מרחיקות לכת.

לעניין הצעת חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי

מדינות הקובעות כמה שפות רשמיות הן מדינות דו לאומיות או רב לאומיות ומדינת ישראל אינה כזו. הצעת החוק, אשר כוללת מתן זכות חוקתית לנגישות לשונית בערבית ו”מעמד מיוחד” היא הרבה יותר ממה שנותנות מדינות מערביות לקבוצות מיעוטים למשל בארה”ב, צרפת, גרמניה, איטליה ודמוקרטיות מערביות אחרות.

לקריאת המאמר המלא

חוק יסוד החקיקה

על ידי | חוקה, מדינת לאום | אין תגובות

תזכיר חוק-יסוד: החקיקה

תגובת המכון לאסטרטגיה ציונית

מסמך זה מוגש כתגובה לתזכיר חוק יסוד: החקיקה שהופץ לפני כחודש על ידי משרד המשפטים. המכון לאסטרטגיה ציונית (להלן: המכון) מקדם בברכה את כוונת משרד המשפטים להסדיר את תחום החקיקה בישראל אשר, בין היתר, מעניקה לכנסת את סמכויות האסיפה המכוננת ומעגנת את סמכותה לכונן חוקה. המכון בדעה שהנושא של הפרדת הכוחות ואיזון ראוי הינם נושא חשוב המצריך דיון ציבורי רחב וישמח לקחת חלק בקידום התהליך בכל דרך ראויה ואחראית.

עם זאת, נראה כי ביוזמה ספציפית זו נפלו כמה פגמים מהותיים אשר מקטינים באופן דרסטי את הסיכוי לכינונה של חוקה מלאה ופוגעים בעיקרון הפרדת הרשויות במדינת ישראל. מטרת מסמך זה הינה להציע תיקונים ושיפורים בהצעת חוק יסוד: החקיקה על מנת להבטיח את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, תוך החזרת ועיגון האיזון העדין הנדרש במערך הכוחות שבין הרשויות.

מסמך זה כולל שלושה חלקים:

א.      המלצות צוות החוקה של המכון לתיקון הצעת חוק יסוד: החקיקה ושיפורה במטרה להבטיח את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית.

ב.      נספח 1: הסדרת תחום החקיקה בישראל באמצעות חוק יסוד החקיקה – קריאה נוספת.

ג.        נספח 2: מאמרו של שר המשפטים לשעבר, פרופ’ דניאל פרידמן (פורסם במקור בעיתון ידיעות אחרונות בתאריך ט’ באייר תשע”ב, 1.5.2012).

לקריאת המסמך המלא

חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום- הצורך המשפטי

על ידי | חוקה, מדינת לאום | אין תגובות

ד”ר אביעד בקשי

מטרתו של נייר העמדה היא לתמוך בהצעת חוק יסוד ישראל מדינת הלאום של העם היהודי ולהציג את הצורך המשפטי בחוק יסוד זה. מחד, ערכיה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי עוגנו היטב בחקיקה ובמשפט הישראלי במשך עשרות שנים והם משקפים את ערכיה המסורתיים של ישראל. מאידך, בעשרים השנים האחרונות חלה שחיקה דרמטית במשקל שמעניק בית המשפט העליון לזהותה היהודית של ישראל. אחד הגורמים המרכזיים למציאות החוקתית בישראל כיום הוא המחסור בעיגון חוקתי לאופייה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הצעת חוק היסוד הולמת את המסורת המקובלת של המשפט הישראלי ובה בעת יש בה צורך משפטי מעשי בשל סטייה ממסורת זו בפסיקת בית המשפט בעשרים השנים האחרונות.

במשך עשרות שנים ערכיה החוקתיים של ישראל נשענו על פסיקות בית המשפט בדרך המכונה “משפט מקובל”. בית המשפט העליון בעידן המשפט המקובל הגן היטב הן על ערכיה של ישראל כמדינת לאום והן על ערכיה כמדינה המחויבת לזכויות אדם אינדיבידואליות של אזרחיה. בכך ביטא בית המשפט את השילוב הערכי המאפיין את ישראל עוד במגילת. במהלך שנות התשעים עבר המשפט הישראלי מהפכה חוקתית: ערכיה החוקתיים של ישראל חדלו להישען על המשפט המקובל ועוגנו פורמאלית בשני חוקי יסוד שנחקקו בשנת 1992 וזכו לפרשנות מרחיבה של בית המשפט. בעקבות התנגדות פוליטית בכנסת למהפכה החוקתית, מפעל חוקי היסוד העוסקים בערכים נפסק באמצע התהליך, כאשר מאז 1992 לא נחקק אף חוק יסוד חדש. מבלי שהמחוקק התכוון לכך, ישראל עברה ממשפט חוקתי מקובל הנשען על שני מאפייניה אלה לעידן של משפט חוקתי פורמאלי בו מעוגן רק מאפיין אחד מתוך השניים. כך, באופן בלתי מתוכנן, נשבר האיזון ההיסטורי בין ערכיה של ישראל כמדינת לאום לבין ערכיה כמדינה המחויבת לזכויות אדם כשלמעשה ערכי המדינה היהודית במשפט הישראלי העכשווי נמצאים בנחיתות נורמטיבית.

לשם הוכחת הטענה, כולל נייר העמדה מחקר משפטי של סוגיות קונקרטיות הנוגעות לזהותה של ישראל כמדינת לאום: הקצאת קרקעות ותמריצים להקמת יישובים יהודיים, שאלת מעמד הבכורה הניתן בישראל לשפה העברית, השתתפות פוליטית של מפלגות השוללות את קיומה של ישראל כמדינתו של העם היהודי וסוגיית מדיניות ההגירה לישראל ביחס למי שאינם זכאי שבות. מסקנת המחקר המשפטי של סוגיות אלו היא חד משמעית: בעשרים השנים האחרונות אנו עדים לשחיקה משמעותית של המשקל שמייחס בית המשפט העליון לערך של הגנת זהותה היהודית של ישראל לעומת המשקל שייחס בית המשפט העליון לערך זה בארבעים וארבע שנותיה הראשונות של המדינה.

על כן יש צורך לחוקק חוק יסוד אשר יעגן חוקתית את ערכיה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. חוק יסוד כזה, לצד חוקי היסוד הקיימים העוסקים בזכויות אדם אינדיבידואליות, יחזיר את המשפט הישראלי למורשתו מעידן המשפט המקובל, בהתאם לערכיה של מגילת העצמאות ולערכיו של הציבור הישראלי אליהם ישראל מחויבת הן כמדינה יהודית והן כמדינה דמוקרטית.

לנייר העמדה המלא