Category

חוקה

בית לאומי יהודי

על ידי | חוקה, מדינת לאום | אין תגובות

הלמן דובי וארבל עדי, "דורש עיגון", תמוז התשס"ט/יולי 2009

פורסם במקור בגיליון מס' 20 (יולי 2009, תמוז תשס"ט) של 'כיוונים חדשים'

בפתחו של העשור השביעי למדינת ישראל, ניצבת החברה הישראלית בפני אתגרים קיומיים מהותיים. מטרת מסמך זה היא לקרוא לחברה זו לשוב ולהתאחד סביב הכרזת העצמאות אך בנוסח בהיר. באמצעות הכרזה כדוגמת זו שהתווינו, ניתן יהיה להתחיל לצלוח את הדרך הארוכה להתמודדות עם אתגריה הקיומיים של המדינה.
נייר עמדה זה בא להכריז כי החזון היהודי-ציוני שולל באופן חד וברור את האפשרות להכיל במסגרת הבית הלאומי של העם היהודי שאיפות לאומיות אחרות. אולם, בשל התמורות שחלו בחיי החברה והמדינה בשנים האחרונות, אל לנו להסתפק בהכרזה בלבד. יש ללוות הכרזה זו בצעדים מעשיים שיחזקו את מעמדו של הבית הלאומי היהודי.
מבלי לפסול דרכי פעולה אפשריות אחרות, מוצעת בנייר עמדה זה דרך פעולה במישור החוקתי. חוקי היסוד שנחקקו מאז קום המדינה, לא נבעו ממהלך אסטרטגי-שיטתי, כחלק ממערך חוקתי כולל למדינת ישראל, כי אם נחקקו כמענה לבעיות מקומיות. לנוכח חוקי היסוד שנחקקו בשנת תשנ"ב (1992) והפרשנות הנרחבת שניתנה להם בידי שופטי בית המשפט העליון, נוצר פער משמעותי בין המצב החוקתי למצב הלאומי-חברתי, ונגרמה שחיקה מתמשכת במעמדה של מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי. חוק יסוד: מדינת הלאום, עשוי להחזיר את האיזון הנדרש למדינת ישראל כמדינה יהודית, שמשטרה דמוקרטי.

נייר העמדה המלא

מדד החקיקה הציונית לכנסת ה-17

על ידי | חוקה, מדינת לאום | אין תגובות

עם סיום כהונתה של הכנסת ה-17, מפרסם המכון לאסטרטגיה ציונית את מדד החקיקה הציונית בו הופקו מדליות זהב, כסף וארד לחברי הכנסת שהצטיינו בפעילות למען העברת חוקים ציוניים.

מהו מדד החקיקה הציונית?

דו"ח מדד החקיקה הציונית יוצא מטעם המכון לאסטרטגיה ציונית בפעם הראשונה לקראת הבחירות הקרבות. הדו"ח מסכם את החקיקה הציונית במהלך כהונתה של הכנסת ה-17, מניסן תשס"ו (מרץ 2006) ועד שבט תשס"ט (פברואר 2009). במסגרת הדו"ח נכללו אך ורק חוקים ותיקונים שעברו את כל שלבי החקיקה. הדו"ח מעלה על נס פועלם הציוני של הח"כים שהצטיינו בהעברת אותם החוקים.

מהי חקיקה ציונית?

ציונות בעת הזו הינו מונח הניתן לפרשנות מגוונת. הגדרתה של הציונות יכולה להיות מצמצמת מאד (לדוגמא הקמת מדינה לעם היהודי), או לחילופין, כוללנית מאד (למשל כינון חברת מופת).

אנו במכון לאסטרטגיה ציונית, מאמינים כי עשייה ציונית, משמעה חיזוק מעמדה של מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי, תוך העצמת זהותה היהודית.

על בסיס הגדרה זו, חקיקה ציונית יכולה לבוא לידי ביטוי בפן היישומי הקלאסי של הציונות, כגון תמיכה בהתיישבות, בטחון או קליטת עלייה, וכן במימוש העקרונות והערכים על בסיסם הוקמה מדינת ישראל ועליהם הוצהר במגילת העצמאות.

התוצאות

עשרה ח"כים מובילים בתחום החקיקה הציונית מרכיבים את ראש החץ הציוני של הכנסת היוצאת. למקום הראשון הגיע ח"כ יעקב מרגי (ש"ס) וזכה במדליית הזהב הציונית. במדליית הכסף הציונית זכו, לפי הסדר, חברי הכנסת עתניאל שנלר, הרב מיכאל מלכיאור ומשה כחלון. מדליית הארד מוענקת לחברי הכנסת אמנון כהן, גלעד ארדן, אריה אלדד, אורי אריאל, יצחק לוי ואבשלום וילן.

לקריאת הדוח המלא לחץ כאן.

מדד החקיקה הציונית – הכנסת ה-18 – שנה שלישית

על ידי | חוקה, מדינת לאום | אין תגובות

עם ההחלטה על פיזורה של הכנסת ה-18, מפרסם המכון לאסטרטגיה ציונית דו"ח ביניים המסכם את פעילות החקיקה הציונית בשנתה האחרונה של הכנסת ה-18. במסגרת המדד, אשר מחובר על ידי צוות מתנדבים מסורים, נכללו אך ורק חוקים ותיקוני חקיקה פרטיים שעברו את כל שלבי החקיקה.

בדו"ח מפורטים 48 חוקים ותיקוני חקיקה, המהווים את עיקר החקיקה הציונית בשנה האחרונה. החוקים אשר נכללו במדד נבחרו על פי קריטריונים מפורטים שהוגדרו בדו"ח. בשונה משלושת המדדים שפרסם המכון בעבר, כולל המדד הנוכחי גם חוקים המקדמים את הדמוקרטיה הישראלית מתוך תפיסה כי תנאי הכרחי ליישומו של החזון הציוני הוא העצמתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

 כמו כן, מונה הדו"ח את חברי הכנסת המצטיינים אשר הובילו את הצעות החוק הציוניות ושהפכו לחוקים בכנסת ה – 18. על פי הדו"ח, הח"כים הבולטים בחקיקה ציונית הם:

  •  ח"כ יריב לוין (הליכוד), שיזם את חקיקתם של תשעה חוקים ציוניים, ביניהם החוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, תיקון חוק החברות הממשלתיות למתן ייצוג הולם לבני העדה הדרוזית וכן ארבעה תיקוני חקיקה שנועדו לקדם שקיפות ומינהל תקין.
  • ח"כ דב חנין (חד"ש), שיזם את חקיקתם של שמונה חוקים אשר רובם ככולם נכללו במדד בשל תרומתם להעצמתה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית.
  • ח"כ זבולון אורלב (הבית היהודי), לו זו השנה השלישית ברציפות(!) בה הוא נבחר למצטיין, שיזם שבעה חוקים ציוניים ביניהם חוק המרכז למורשת יהודי אתיופיה.

עוד נמצאו ראויים לשבח הח"כים הבאים: איתן כבל (העבודה) – שנה שנייה ברציפות!, אברהם מיכאלי (ש"ס), ומוץ מטלון (ישראל ביתנו) אשר יזמו והובילו את חקיקתם של שישה חוקים ציוניים כ"א. 

עם הפנים לכנסת ה-19, כולל המדד התייחסות לצורך בקידומו של חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, שהוצע על ידי חברי הכנסת אבי דיכטר, שאול מופז, רוני בר-און, זאב אלקין, חיים כץ, עינת וילף ודודו רותם.

לעיון במדד המלא

מדד החקיקה הציונית- הכנסת ה-18. שנה שנייה

על ידי | חוקה, מדינת לאום | אין תגובות

מדד החקיקה הציונית

סיכום שנתה השנייה של הכנסת ה-18

 

לרגל פתיחת מושב הקיץ של הכנסת, מפרסם היום המכון לאסטרטגיה ציונית דו"ח ביניים המסכם את פעילות החקיקה הציונית בשנתה השנייה של הכנסת ה-18. במסגרת המדד נכללו אך ורק חוקים ותיקוני חקיקה פרטיים שעברו את כל שלבי החקיקה. המדד מעלה על נס את פועלם הציוני של הח"כים שתרמו באופן מיוחד לחקיקת אותם החוקים.

בדו"ח מפורטים 17 חוקים ותיקוני חקיקה, המהווים את עיקר החקיקה הציונית בשנה האחרונה. החוקים אשר נכללו במדד נבחרו על פי קריטריונים מפורטים שהוגדרו בדו"ח. לשם השוואה, במדד שסיכם את שנתה הראשונה של הכנסת הנוכחית, הוגדרו 10 חוקים בלבד כחוקים ציוניים.

כמו כן, מונה הדו"ח את חברי הכנסת המצטיינים אשר הובילו את הצעות החוק הציוניות ושהפכו לחוקים בכנסת ה-18. על פי הדו"ח, הח"כים הבולטים בחקיקה ציונית הם:

v     ח"כ זבולון אורלב (הבית היהודי), לו זו השנה השנייה בה הוא נבחר למצטיין, שיזם את חקיקתם של חוק מוזיאון הכנסת, חוק מרכז זלמן שזר וחוק לתמיכה בבתי ספר שדה.

v     ח"כ דודו רותם (ישראל ביתנו) שהיה מיוזמי חוק חובת גילוי לנתמכים ע"י ישות מדינית זרה, חוק ועדות הקליטה בישובים קהילתיים ותיקון חוק האזרחות.

עוד נמצאו ראויים לשבח הח"כים הבאים: שי חרמש (שזכה בתואר ח"כ מצטיין בדוח הסיכום של השנה שעברה), ישראל חסון, עתניאל שנלר (קדימה), זאב אלקין, חיים כץ (ליכוד), אלכס מילר, רוברט אילטוב (ישראל ביתנו), שלי יחימוביץ' (העבודה) ואורי אורבך (הבית היהודי), אשר יזמו והובילו את חקיקתם של שני חוקים ציוניים כ"א.

לצפייה במדד המלא

מדד החקיקה הציונית לכנסת ה-18

על ידי | חוקה, מדינת לאום | אין תגובות

מדד החקיקה הציונית

דו"ח ביניים: סיכום שנתה הראשונה של הכנסת ה-18

שבט תשס"ט (פברואר 2009) – ניסן תש"ע (מרץ 2010)

 

לרגל פתיחת מושב הקיץ של הכנסת, מפרסם המכון לאסטרטגיה ציונית דו"ח ביניים המסכם את פעילות החקיקה הציונית בשנתה הראשונה של הכנסת ה-18. במסגרת המדד נכללו אך ורק חוקים ותיקוני חקיקה פרטיים שעברו את כל שלבי החקיקה. המדד מעלה על נס את פועלם הציוני של הח"כים שתרמו באופן מיוחד לחקיקת אותם החוקים.

בדו"ח מפורטים עשרה חוקים ותיקוני חקיקה, המהווים את עיקר החקיקה הציונית בשנה האחרונה. החוקים אשר נכללו במדד נבחרו על פי קריטריונים מפורטים שהוגדרו בדו"ח. לשם השוואה, במדד החקיקה הציונית ה-I, אשר סיכם את פעילותה של הכנסת ה-17, הוגדרו 16 חוקים בלבד כחוקים ציוניים.

כמו כן, מונה הדו"ח את חברי הכנסת המצטיינים אשר הובילו את הצעות החוק הציוניות ושהפכו לחוקים בכנסת ה-18. על פי הדו"ח, הח"כים הבולטים בחקיקה ציונית הם זבולון אורלב (הבית היהודי), שי חרמש (קדימה) וסגנית שר התמ"ת אורית נוקד (העבודה), אשר היו מעורבים באופן פעיל בחקיקתם של שישה מתוך עשרת החוקים שהוגדרו כציוניים.

בנוסף לכל האמור, מדד החקיקה הציונית מעניק ציון לגנאי לכנסת ה-18, אשר אישרה את הפרטת מקרקעי ישראל, ובכך פגעה באחד מערכי היסוד של המפעל הציוני ולמעשה רוקנה את חוק יסוד: מקרקעי ישראל מתוכנו. המדד מצביע על האחראים העיקריים לקידום חקיקה זו, ובראשם: ראש הממשלה,בנימין נתניהו, שר הבינוי והשיכון, אריאל אטיאס, ויו"ר ועדת המשנה ליישום מדיניות המקרקעין החדשה בממ"י, כרמל שאמה.

אל הדו"ח המלא

 

מן התקשורת בעקבות פרסום המדד

"חקיקה ציונית: ציון גנאי לראש הממשלה"-אריק בנדר/ מעריב- NRG, 25.04.10.

"מובילי החקיקה הציונית: אורלב, חרמש ונוקד"-עידן יוסף/ חדשות מחלקה ראשונה- 25.04.10

שינוי שיטת בחירת השופטים בישראל

על ידי | חוקה, מדינת לאום | אין תגובות

ד"ר אביעד בקשי

שיטת בחירת השופטים לערכאה העליונה הנוהגת בישראל אינה מקובלת בעולם המערבי. מאמר זה סוקר את שיטת מינוי השופטים לערכאה העליונה בחמש עשרה דמוקרטיות בולטות ומוכיח כי שיטת בחירת השופטים לבית המשפט העליון בישראל היא שיטה חריגה: השיטה הרווחת במדינות הנסקרות היא בחירת שופטי הערכאה העליונה במדינה בידי נציגי ציבור: חברי הרשות המחוקקת ו/או הרשות המבצעת. האקסיומה אותה מנסים תומכי השיטה הנוכחית בישראל להנחיל, לפיה "לא יעלה על הדעת" לתת לנבחרי ציבור את השליטה על מינוי שופטים, עולה גם עולה על דעתן של מרבית מדינות העולם המערבי.

מבין 14 המדינות שנסקרו במאמר זה פרט לישראל, (ראו פירוט בטבלה המסכמת המצורפת), שמונה מדינות מרכזיות (ארצות הברית, גרמניה, הולנד, יפן, צרפת, קנדה אוסטריה ואוסטרליה) לא מעניקות לרשות השופטת דריסת רגל כלשהי בסמכויות מינוי השופטים לערכאה העליונה שלהן. בשבדיה ובדרום אפריקה השופטים מעורבים בייעוץ והמלצות בהליך הבחירה אך נבחרי הציבור הם שממנים שופטים.  בספרד ופורטוגל השופטים בוחרים חלק קטן משופטי בית המשפט לחוקה ורובם המכריע של השופטים נבחרים בידי נבחרי ציבור. לעומת תריסר מדינות אלה, בבריטניה, בה בית המשפט אינו מוסמך לפסול חוקים, הוסמכו לאחרונה אנשי משפט "מקצועיים" לבחור שופטים, כשאפילו במקרה זה הרשות המבצעת מעורבת בהליך. עוד יש לזכור כי בבריטניה בית המשפט העליון לא מוסמך לפסול חוקים כך שזכות המילה האחרונה שמורה לנבחרי הציבור בסמכות החקיקה. המודל היחיד שבאמת דומה למודל הישראלי, בו למעשה שופטים ממנים שופטים, הוא המודל ההודי.

שיטת מינוי שופטים שאינה משקפת את ערכי הציבור, המשולבת עם אקטיביזם שיפוטי נדיר בעוצמתו והיקפו, בצירוף סמכויות חוקתיות שמעניק בית המשפט לעצמו מול המחוקק, יוצרים בישראל פגיעה קשה בדמוקרטיה כשלטון העם. יתרה מכך, ניתוקם של שופטי בית המשפט העליון מעולמם הערכי של הציבור ונציגיו, אינה רק בעיה דמוקרטית אלא גם פוגעת בזהותה היהודית של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

לאור האמור, מתעורר אינטרס ציוני ודמוקרטי לעדכן את שיטת בחירת השופטים לשיטה אשר תבטיח נאמנות ערכית של הרשות השופטת לעולם ערכיו של הציבור הישראלי. בשל כך, סוגיית בחירת השופטים מטרידה את חברי בית המחוקקים הישראלי ובעשור האחרון סוגיה זו הניבה עשרות יוזמות, אותן ניתן לסווג על בסיס שלוש גישות עקרוניות: גישה אחת כוללת הצעות לשינויי מדיניות קלים בשיקול הדעת של הוועדה אך מבלי לשנות את הרכבה, גישה שנייה מציעה שינויים בהרכב הוועדה (חיזוק מעמדם של נבחרי הציבור ו/או החלשת כוחם של השופטים בוועדה). גישה שלישית מציעה לפעול בהתאם לדרך מינוי השופטים המקובלת בעולם הדמוקרטי ולהפקיד את מינוי שופטי בית המשפט העליון בידי נבחרי הציבור. הגישה האחרונה מוצגת לא פעם כמסוכנת וכתמהונית אך דווקא היא הגישה המקובלת כמעט בכל הדמוקרטיות המערביות.

למחקר המלא

האמנם הערבית שפה רשמית בישראל?

על ידי | חוקה, מדינת לאום | אין תגובות

תקציר

הנחה מקובלת בציבור גורסת כי בישראל קיימות שתי שפות רשמיות: עברית וערבית. הנחה זו אינה נשארת כטענה אקדמית גרידא, אלא מהווה בסיס לתביעות להעצמת משקלה של השפה הערבית בציבוריות הישראלית. על כן, רבים הסבורים כי מעמדה המשפטי של הערבית הוא מעמד של שפה רשמית, מבקשים לשמר את המצב הקיים.

מטרתו של מסמך זה היא לשקף בפני מקבלי ההחלטות את המצב המשפטי הקיים באשר למעמד השפה הערבית בישראל. זאת, בכדי לאפשר להם לקבל החלטה שקולה ביחס למעמדה העתידי. לאחר שתובהר מהי המשמעות המשפטית של הכרה בשפה כשפה רשמית, נראה כי למעשה אין לערבית מעמד של שפה רשמית.

אמנם, מדינה רשאית ולעיתים אף חייבת לאפשר נגישות לשונית לדוברי שפות שונות, לשירותים אותם מספק השלטון. אך שפה רשמית, בשונה מנגישות לשונית לשירותים ציבוריים הניתנים על פי מידת הצורך, מעניקה מעמד כולל וקבוע לשפה הנבחרת. שפה רשמית היא השפה בה פועלת המדינה על כל המשמעויות המעשיות והסמליות הכרוכות בכך.

על פי סימן 82 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל (עליו מבוססת הטענה המקובלת לפיה הערבית היא שפה רשמית), שפה רשמית איננה מוגבלת להסדרת נגישותם של אזרחים למידע אלא קובעת את השפה בה פועל השלטון בכללו. ניתן להשתמש בשפה רשמית בבתי המשפט ובמשרדי הממשלה הן מצדם של האזרחים והן מצדם של הפקידים והשופטים. כל פרסום רשמי של המדינה צריך להיעשות בכל השפות הרשמיות. בחירת המחוקק בשפה רשמית מבטאת אפוא בחירה תרבותית בדבר שפת פעולת השלטון ושפת הפרהסיה הציבורית בתחום שליטתו, על כל המשמעויות הסימבוליות והמעשיות הנגזרות מכך.

עם הקמת מדינת ישראל חוקקה מועצת המדינה הזמנית את פקודת סדרי השלטון והמשפט וקבעה כי כל דין מנדטורי ימשיך לעמוד בתקפו ובתנאי שאיננו עומד בניגוד לדבר חקיקה או פסיקה מאוחרים יותר. לאור ההגדרה הטוטלית של המונח "שפה רשמית", הרי שדי להוכיח כי המחוקק שולל מן הערבית את מעמדה זה בכמה מקרי מפתח, בכדי לקבוע כי המחוקק איננו רואה עוד בערבית שפה רשמית.

את העדפת השפה העברית כשפה רשמית בלעדית ניתן למצוא בחקיקה ישראלית מאוחרת דוגמת: חוק סדר הדין הפלילי, חוק השיפוט הצבאי, תקנות סדר הדין האזרחי, חוק לשכת עורכי הדין, חוק האזרחות, חוק התכנון והבנייה, חוק הבחירות לכנסת, ותיקון פקודת הרופאים. לעומת החקיקה הנותנת בכורה לשפה העברית קיימת גם חקיקה ישראלית המעניקה יחס שוויוני לערבית (ולעתים גם לרוסית וליידיש) כמו לעברית: תקנות חובת המכרזים, חוק שידורי טלוויזיה מהכנסת, חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, חוק המוסד העליון לשפה הערבית ותקנות הקולנוע. חקיקה זו מכוונת בדרך כלל לשם הגברת נגישות מידע לדוברי השפה הערבית ופחות לאמירה סימבולית תרבותית.

לאור הגדרתה הגורפת של "שפה רשמית", ניתן לומר כי לערבית מעמד חוקי בישראל בתחומים ספציפיים שונים אך המעמד של שפה רשמית אותו העניק לערבית אותו סימן 82 עבר ובטל מן העולם. בהתאם לכך, מי שנסמך על דבר המלך בלבד, מתעלם מהפסיקה והחקיקה הישראלית מאז קום המדינה.

גם בשאלת הפרקטיקה במדינת ישראל המצב דומה לזה שמצאנו בשאלת החקיקה: מעמדה של השפה הערבית מורכב, ויותר נכון לומר בלתי-שיטתי וסתירתי. לעיתים ניתן לראות מתן מעמד לשפה הערבית ולעיתים ניתן לראות שלא ניתן מעמד. מכיוון שהשפה רשמית מחייבת דו-לשוניות גורפת של השלטון המרכזי הרי שניתן לקבוע כי גם על פי הפרקטיקה במדינת ישראל השפה הרשמית היחידה בישראל היא השפה העברית.

שאלת מעמדה של השפה הערבית אל מול השפה העברית נדונה לא פעם בפני בית המשפט העליון. בפסיקותיו של בית המשפט חלו תמורות מרחיקות לכת בין הפסיקות בעשורים הראשונים של מדינת ישראל לבין פסיקותיו החל משנות התשעים. בית המשפט בפסיקותיו המוקדמות סרב להעניק לשפה הערבית מעמד משמעותי אף כאשר דברי חקיקה מפורשים הצריכו שימוש בשפה הערבית. בשנות התשעים החל בית המשפט בחקיקה שיפוטית המצמצמת את בלעדיות מעמדה של השפה העברית ביחס לשפות אחרות. לדוגמא: בעניין קסטנבאום פסל בית המשפט הוראה האוסרת שימוש באותיות לועזיות לצד כיתוב עברי במצבה פרטית אך קבע כי עצם הטלת חובה על הפרט לעשות שימוש גם בשפה העברית היא חוקית; בעניין ראם נקבע כי עצם הטלת החובה על הפרט לעשות שימוש בשפה העברית איננה חוקית אך אין לדרוש מהשלטון כי יעשה שימוש בשפה הערבית למשל בשילוט רחובות; בעניין עדאלה נקבע כי מוטלת חובה חוקית על שלטון מקומי בערים בהם מיעוט ערבי שמעל 6% לשלט את כל הרחובות בתחומו גם בערבית אך נקבע כי לא ניתן לאסור על השלטון לציין כיתוב עברי לצד הכיתוב בערבית.

הדברים אמורים ביחס למעמד הפונקציונאלי של השפה הערבית מול השפה העברית. אך לעניין ההכרה בערבית כשפה רשמית בעלת מעמד אפקטיבי אין כמעט כל שינוי לאורך השנים בפסיקות בתי המשפט. אפילו בית המשפט של הנשיא ברק אשר שדרג משמעותית את מעמד השפה הערבית בציבוריות הישראלית נמנע מלבסס פסק דין על טענת רשמיותה של השפה הערבית. אחת הדוגמאות המאלפות לכך הוא סירובו של בית המשפט העליון לתת פסק דין בעתירת ארגון עדאלה משנת 2002 בה דרש הארגון לאפשר ניהול הליכים משפטיים בערבית (חריג לאמור ניתן למצוא בפסק דין של השופטת דורנר, אך בעניין זה היא ניצבה בדעת מיעוט).

סיכומו של דבר, חקיקה מאוחרת ביטלה למעשה את סימן 82 וכך גם המדיניות והפסיקה בישראל מעניקות מעמד של שפה רשמית אך ורק לשפה העברית. על כן, חקיקה שתעניק לערבית מעמד רשמי לא תשמר מצב קיים אלא תיצור מהפכה דרמטית עם משמעויות פרקטיות מרחיקות לכת.

לעניין הצעת חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי

מדינות הקובעות כמה שפות רשמיות הן מדינות דו לאומיות או רב לאומיות ומדינת ישראל אינה כזו. הצעת החוק, אשר כוללת מתן זכות חוקתית לנגישות לשונית בערבית ו"מעמד מיוחד" היא הרבה יותר ממה שנותנות מדינות מערביות לקבוצות מיעוטים למשל בארה"ב, צרפת, גרמניה, איטליה ודמוקרטיות מערביות אחרות.

לקריאת המאמר המלא

חוק יסוד החקיקה

על ידי | חוקה, מדינת לאום | אין תגובות

תזכיר חוק-יסוד: החקיקה

תגובת המכון לאסטרטגיה ציונית

מסמך זה מוגש כתגובה לתזכיר חוק יסוד: החקיקה שהופץ לפני כחודש על ידי משרד המשפטים. המכון לאסטרטגיה ציונית (להלן: המכון) מקדם בברכה את כוונת משרד המשפטים להסדיר את תחום החקיקה בישראל אשר, בין היתר, מעניקה לכנסת את סמכויות האסיפה המכוננת ומעגנת את סמכותה לכונן חוקה. המכון בדעה שהנושא של הפרדת הכוחות ואיזון ראוי הינם נושא חשוב המצריך דיון ציבורי רחב וישמח לקחת חלק בקידום התהליך בכל דרך ראויה ואחראית.

עם זאת, נראה כי ביוזמה ספציפית זו נפלו כמה פגמים מהותיים אשר מקטינים באופן דרסטי את הסיכוי לכינונה של חוקה מלאה ופוגעים בעיקרון הפרדת הרשויות במדינת ישראל. מטרת מסמך זה הינה להציע תיקונים ושיפורים בהצעת חוק יסוד: החקיקה על מנת להבטיח את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, תוך החזרת ועיגון האיזון העדין הנדרש במערך הכוחות שבין הרשויות.

מסמך זה כולל שלושה חלקים:

א.      המלצות צוות החוקה של המכון לתיקון הצעת חוק יסוד: החקיקה ושיפורה במטרה להבטיח את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית.

ב.      נספח 1: הסדרת תחום החקיקה בישראל באמצעות חוק יסוד החקיקה – קריאה נוספת.

ג.        נספח 2: מאמרו של שר המשפטים לשעבר, פרופ' דניאל פרידמן (פורסם במקור בעיתון ידיעות אחרונות בתאריך ט' באייר תשע"ב, 1.5.2012).

לקריאת המסמך המלא

הצעת חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי – ההצדקה הליברלית

על ידי | חוקה, מדינת לאום | אין תגובות

תקציר

יש הטוענים כי רעיון מדינת הלאום עומד בסתירה לערכים ליברליים של זכויות אדם וכתוצאה מכך רואים במדינת לאום יהודית רעיון בלתי לגיטימי. אחרים מסכימים מסיבות שונות להכיר בלגיטימיות של מדינת לאום יהודית אך רואים את הסכמתם זו כניתנת למרות פגיעתה של מדינת הלאום בערכי זכויות האדם ועל כן מבקשים לצמצם ככל האפשר את ביטויו של רעיון מדינת הלאום במשפט הפנימי של מדינת ישראל. על רקע תפיסות אלו, יש המתנגדים לחקיקת חוק יסוד ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.

הטענה המרכזית בנייר עמדה זה היא הפוכה. עיגון חוקתי של ערכיה של ישראל כמדינת לאום יהודית איננו נדרש למרות מחויבותה של ישראל לערכים ליברליים של זכויות אדם אלא נדרש בגלל מחויבותה לערכים אלו. דווקא העמדות המבקשות למנוע מבני אדם מימוש הגדרה עצמית במדינת לאום הן אלו הלוקות בחוסר כבוד לבני אדם ופוגעות בזכויות האדם לאוטונומיה, לזהות ולתרבות. דווקא עמדות אלו הן הלוקות באימפריאליזם תרבותי ומפירות את הערך הליברלי היסודי של ראיית כל אדם כתכלית לעצמו. על פי הנטען בנייר עמדה זה, מדינת לאום ליברלית מחויבת להגן היטב על זכויות האדם של קבוצות המיעוט ולערוך איזון מתמיד בין זכויות אלו לבין זהותה כמדינת לאום. אך זאת תוך הכרה כי גם בכף המאזניים של שמירת זהותה הלאומית של המדינה ניצבת זכות אדם: זכות אדם להגדרה עצמית במדינת לאום.

נייר העמדה פותח בסקירת הליברליזם האינדיוידואליסטי אשר שם לנגד עיניו אך ורק את טובתם וזכויותיהם של יחידים ומסרב להתייחס לזהותם ולהשתייכותם הקבוצתית של בני אדם. על פי גישה צרה זו לליברליזם, אכן הלאומיות עומדת בסתירה לליברליזם. לאחר מכן הנייר מנתח בהרחבה את המהפך שעבר הליברליזם בשלושים השנים האחרונות ואת ההכרה בזכות לתרבות ולזהות קבוצתית. הנייר מציג את הביקורת של מייקל סנדל לפיה ההגנה שמספק הליברליזם האינדיוידואליסטי לזכויות אדם היא הגנה חלולה מכיוון שאין טעם לדבר על זכויות לאוטונומיה, כבוד-אדם וזהות אישית אם אנו מתעלמים מהקשר העמוק שיש למרבית בני האדם לתרבות ולזהות קבוצתית – ובכלל זה לזהותם הלאומית. ביקורת אחרת כנגד הליברליזם האינדיוידואליסטי שנסקרת בנייר זה היא ביקורתו של אלסדייר מקינטייר. לשיטתו אכן ישנם בני אדם המבקשים לחיות חיים מנותקים מהשתייכות תרבותית קבוצתית ומתנגדים גם לזהות לאומית. אך מדובר בסך הכל בעוד קבוצה תרבותית ספציפית. אין שום הצדקה להגדיר את ערכיה של קבוצה ספציפית זו כערכי-על ולכפות אותם על קבוצות אחרות שמבחינתן הזהות הלאומית היא מרכיב מרכזי בזהותם האישית של חברי הקבוצה. בהמשך לביקורת זו נטען כי ליברליזם אינדיוידואליסטי אינו אלא אימפריאליזם המבקש לכפות על מרבית בני האדם תרבות וסולם ערכים זר להם. אימפריאליזם המנומק באופן אבסורדי בזכותם הליברלית של בני אדם לעצב את זהותם באופן אוטונומי. בהמשך לכך נטען כי שלילת זכותם של בני אדם ללאומיות על רקע ליברליזם אינדיוידואליסטי, איננה כלל ליברליזם שהרי שלילה זו אינה מכבדת את זכותם של בני אדם לאוטונומיה ולזהות ייחודית ואותנטית.

בהמשך לדברים ובעקבות חלק מהוגי הזכות לתרבות מוסיף נייר עמדה זה וטוען כי הכרה מעמיקה בזכות לתרבות לאומית מחייבת גם הגנה על תרבויות לאומיות באמצעות מדינות לאום ליברליות. נטען למשל כי אין משמעות בהגנה על זכותם של יהודים לתרבות באמירת "לשנה הבאה בירושלים" אם לא נלווית לה הזכות לפעול למימוש אותם ערכים תרבותיים עמוקים באמצעות קיומה של מדינת לאום יהודית.

מסקנת נייר עמדה זה היא שדווקא מנקודת מבט ליברלית יש חובה להגן על זכותם של בני אדם להגדרה עצמית לאומית וכנגזרת מכך על זכותם של בני העם היהודי למדינת לאום יהודית. לאור הנחת המוצא הליברלית של הדיון, זו חייבת להיות מדינת לאום ליברלית המחויבת עמוקות לזכויות האדם של כל תושביה ולכן עיגון חוקתי של זכויות הפרט באמצעות חוקי יסוד הוא דבר ראוי. אך לצד חוקי יסוד העוסקים בזכויות פרט, ישראל חייבת לעגן בחוק יסוד גם את זהותה כמדינת לאום יהודית.

לנייר העמדה המלא

ישראל, העם היהודי והיהדות

על ידי | הגירה, חוקה, מדינת לאום | אין תגובות

פרופסור דוד א' פרנקל

היהדות איננה דת בלבד. היהדות היא אורח חיים הבנוי על נאמנות ללאום, לערכיו ולתולדותיו. להיות יהודי משמעותו להיות שייך לעם היהודי או לאומה היהודית. יש הבדל בין השתייכות לאומה, ללאום או לעם לבין השתייכות למדינה. המושג אומה הוא עמוק יותר מאשר מדינה. אדם יכול להיות בעל אזרחות של מספר מדינות, אך אינו יכול להיות שייך ליותר מאשר לאומה או לעם אחד.

הקמתה של מדינת ישראל יצרה בלבול מושגים ואי-הבנה בקרב רבים, מכיוון שאין זהות בין אזרחות ישראלית לבין השתייכות לעם היהודי. יחד עם זאת, מדינת ישראל הוכרזה במועד הקמתה כמדינת העם היהודי, והיא, קודם לכול, מדינה יהודית וגם דמוקרטית. כך גם נקבע בחוקי היסוד שלה. אחת התוצאות הנובעות מכך היא שצביונה של המדינה צריך לתאום את המושג הרחב של יהדות.

שלושה עקרונות יסוד, מאפיינים מהותיים, קיימים ביהדות ובעם היהודי, ואלה הם: א) המונותיאיזם הטהור, ב) הרציפות ההיסטורית יחד עם הזיכרון הלאומי, ג) היותה של ירושלים, וארץ ישראל שמסביבה, מרכז האומה. כדי להדק את הזיקה בין חלקיו השונים של העם היהודי, המפוזרים ברחבי תבל, כאשר הקשר ביניהם עלול להתרופף, חיזקו חכמינו שלושה סממנים: השפה, השבת והמיתולוגיה. השפה העברית נשארה השפה שבה מתפללים; השבת נשארה יום המנוחה השבועי, וכדי לחזקה הוטלו איסורים רבים לגבי שמירתה; והמיתולוגיה – סיפורי המקרא, שהפכו לנכס רוחני של כל ילדי ישראל באשר היו. בכך הרגישו והדגישו היהודים את ייחודם בכל מקום.

למרות הגישה הקלאסית האמורה, היו מי שביקשו לאפשר ליהודים להשתלב באופן מלא במקום מושבם בגלות. לשם כך, תנועות ומגמות שונות טשטשו את המאפיינים הייחודיים של העם היהודי, והביאו בסופו של דבר לאָבדן של חלק גדול מהעם. הקמתה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי ושחרורה של ירושלים הביאו לכדי שגשוג את הלאומיות בקרב רוב חלקי העם היהודי.

עם זאת, יש מי שעדיין מבקשים לבטל את קיומו של העם היהודי באמצעות פגיעה בסממנים לאומיים מהותיים: פיחות במעמד העברית, נטישת התנ"ך, פגיעה במעמד השבת, זלזול בחגי ישראל ועוד. קיים חשש כי לאור מציאות זאת, תוך תקופה לא ארוכה של דור או שניים, יהיה הקשר ההיסטורי, התרבותי, הנפשי, הלאומי ואף הלשוני של האזרחים היושבים בישראל לעם היהודי, דומה לקשר של תושביה של יוון היום ליוונים הקדמונים ושל האיטלקים לרומאים.

מדינת ישראל איננה ככל המדינות. כדי לשמור על קיומה והמשכיותה, ובכך גם לשמור על קיומו והמשכיותו של הלאום היהודי, עלינו להבין שהקמתה של המדינה דוקא בארץ ישראל היא גם הכרח וגם תוצאה של עובדת קיומנו כאומה. כדי שאכן תהיה זו מדינה יהודית, כפי שגם הוכרז על הקמתה במגילת העצמאות, ולא רק מדינה שבה יכולים להתגורר יהודים, היא חייבת להקפיד על עקרונותיה של האומה, ערכיה – לרבות השפה העברית, מורשתה התרבותית והספרותית, תולדותיה, אורח חייה, חגיה ומועדיה וכן מרכזיותה של ארץ ישראל בכל הקשור לעקרונות הלאום היהודי וההכרה בכך שהיא המרכז הלאומי-המדיני שלו.

לנייר העמדה המלא

שינוי גודל גופנים
ניגודיות