Category

עליה

ישראל, העם היהודי והיהדות

על ידי | דת ומדינה, חוקה, מדינת לאום, עליה | אין תגובות

פרופסור דוד א' פרנקל

 

היהדות איננה דת בלבד. היהדות היא אורח חיים הבנוי על נאמנות ללאום, לערכיו ולתולדותיו. להיות יהודי משמעותו להיות שייך לעם היהודי או לאומה היהודית. יש הבדל בין השתייכות לאומה, ללאום או לעם לבין השתייכות למדינה. המושג אומה הוא עמוק יותר מאשר מדינה. אדם יכול להיות בעל אזרחות של מספר מדינות, אך אינו יכול להיות שייך ליותר מאשר לאומה או לעם אחד.

הקמתה של מדינת ישראל יצרה בלבול מושגים ואי-הבנה בקרב רבים, מכיוון שאין זהות בין אזרחות ישראלית לבין השתייכות לעם היהודי. יחד עם זאת, מדינת ישראל הוכרזה במועד הקמתה כמדינת העם היהודי, והיא, קודם לכול, מדינה יהודית וגם דמוקרטית. כך גם נקבע בחוקי היסוד שלה. אחת התוצאות הנובעות מכך היא שצביונה של המדינה צריך לתאום את המושג הרחב של יהדות.

שלושה עקרונות יסוד, מאפיינים מהותיים, קיימים ביהדות ובעם היהודי, ואלה הם: א) המונותיאיזם הטהור, ב) הרציפות ההיסטורית יחד עם הזיכרון הלאומי, ג) היותה של ירושלים, וארץ ישראל שמסביבה, מרכז האומה. כדי להדק את הזיקה בין חלקיו השונים של העם היהודי, המפוזרים ברחבי תבל, כאשר הקשר ביניהם עלול להתרופף, חיזקו חכמינו שלושה סממנים: השפה, השבת והמיתולוגיה. השפה העברית נשארה השפה שבה מתפללים; השבת נשארה יום המנוחה השבועי, וכדי לחזקה הוטלו איסורים רבים לגבי שמירתה; והמיתולוגיה – סיפורי המקרא, שהפכו לנכס רוחני של כל ילדי ישראל באשר היו. בכך הרגישו והדגישו היהודים את ייחודם בכל מקום.

למרות הגישה הקלאסית האמורה, היו מי שביקשו לאפשר ליהודים להשתלב באופן מלא במקום מושבם בגלות. לשם כך, תנועות ומגמות שונות טשטשו את המאפיינים הייחודיים של העם היהודי, והביאו בסופו של דבר לאָבדן של חלק גדול מהעם. הקמתה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי ושחרורה של ירושלים הביאו לכדי שגשוג את הלאומיות בקרב רוב חלקי העם היהודי.

עם זאת, יש מי שעדיין מבקשים לבטל את קיומו של העם היהודי באמצעות פגיעה בסממנים לאומיים מהותיים: פיחות במעמד העברית, נטישת התנ"ך, פגיעה במעמד השבת, זלזול בחגי ישראל ועוד. קיים חשש כי לאור מציאות זאת, תוך תקופה לא ארוכה של דור או שניים, יהיה הקשר ההיסטורי, התרבותי, הנפשי, הלאומי ואף הלשוני של האזרחים היושבים בישראל לעם היהודי, דומה לקשר של תושביה של יוון היום ליוונים הקדמונים ושל האיטלקים לרומאים.

מדינת ישראל איננה ככל המדינות. כדי לשמור על קיומה והמשכיותה, ובכך גם לשמור על קיומו והמשכיותו של הלאום היהודי, עלינו להבין שהקמתה של המדינה דוקא בארץ ישראל היא גם הכרח וגם תוצאה של עובדת קיומנו כאומה. כדי שאכן תהיה זו מדינה יהודית, כפי שגם הוכרז על הקמתה במגילת העצמאות, ולא רק מדינה שבה יכולים להתגורר יהודים, היא חייבת להקפיד על עקרונותיה של האומה, ערכיה – לרבות השפה העברית, מורשתה התרבותית והספרותית, תולדותיה, אורח חייה, חגיה ומועדיה וכן מרכזיותה של ארץ ישראל בכל הקשור לעקרונות הלאום היהודי וההכרה בכך שהיא המרכז הלאומי-המדיני שלו.

לנייר העמדה המלא

זרים שאינם אזרחים בישראל – סקירת נתונים ועמדות

על ידי | אחרונים, מדינת לאום, עליה | אין תגובות

אריאל פינקלשטיין

תקציר

תופעת הזרים שאינם אזרחים החיים במדינת ישראל קיבלה הד ציבורי נרחב בעקבות תופעת ההסתננות בגבולה הדרומי של ישראל והדיון המתנהל בנוגע לאופן ההתייחסות הנדרש מהמדינה בנוגע לקבוצה זו. למרות זאת, נראה שהשיח הציבורי בתחום הנו חסר ומושפע לא פעם ממניפולציות ומנתונים חלקיים. מטרתו של מסמך זה איננה להציע מדיניות בנושא, אלא לרכז באופן תמציתי ומסודר את הנתונים המרכזיים ולהציג את העמדות השונות בנושא זה, ובכך להוות בסיס לדיון רציני וענייניי להתוויית מדיניות בנושא. לפיכך, נעשָה מאמץ להציג את בסיס הנתונים הרחב ביותר, ולהציג את קשת העמדות השונות בצורה הרחבה ביותר ואת הבסיס לטיעונים השונים, אך כל זאת מבלי לנסות להכריע ביניהם.

המסמך מתייחס לשלוש קבוצות מרכזיות של זרים שאינם אזרחים בישראל:

  1. מסתננים: זרים שנכנסו לישראל דרך הגבול עם מצרים שלא כחוק ונתפסו בגבול או בתוך הארץ.
  2. עובדים זרים: קבוצה זו מחולקת לשתי קבוצות: א. עובדים זרים הנמצאים בישראל תחת היתר תקף. ב. עובדים זרים שנכנסו לארץ תחת היתר, אך תוקף ההיתר שלהם פג.
  3. תיירים ללא אשרה: אומדן של מספר הזרים מארצות בלתי מפותחות שנכנסו למדינה כתיירים ונותרו בישראל ללא אשרה. על פי ההשערה, רובם עובדים באופן לא חוקי.

המסמך מלמד שלפי הנתונים הרשמיים קבוצת המסתננים החיים כיום בישראל מונה כ-50,000 איש וקבוצת התיירים ללא אשרה בתוקף מונה כ-90,000 איש. לגבי קבוצת העובדים הזרים ישנה מחלוקת בין נתוני רשות האוכלוסין וההגירה ובין נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס). על פי נתוני רשות האוכלוסין, קבוצה זו מונה כיום כ-88,000 איש, ואילו לפי נתוני הלמ"ס, קבוצה זו מונה כ-100,000 איש. מכאן, שבישראל חיים כ-230,000-240,000 זרים שאינם אזרחים המנויים על שלוש הקבוצות הללו.

המסתננים מאופיינים בכך שרובם ככולם מגיעים ממדינות אפריקה (בעיקר סודאן ואריתריאה), ורובם המוחלט הנם גברים: 85% מתוך קבוצה זו הנם גברים בוגרים, והיתר הם נשים או קטינים. לעומת זאת, קבוצת התיירים ללא אשרה בתוקף וקבוצת העובדים הזרים מורכבות בעיקר מאזרחי מדינות אסייתיות ומדינות מזרח אירופה. כמו כן, שלא כקבוצת המסתננים, בקרב העובדים הזרים ישנה חלוקה שווה למדי מבחינה מגדרית, כך ש-52% מהם גברים ו-48% נשים.

המסמך לא מציג רק נתונים אלא גם את הטיעונים השונים העולים בנוגע לקבוצות אלו בשיח בישראל. המסמך מציג את הבסיס המשפטי, המוסרי, הפלילי והרפואי לדיונים השונים העולים בשיח הציבורי בנוגע למעמד המסתננים וקליטתם. בין היתר, המסמך בוחן את הטענות השונות בנוגע לשאלות הבאות: האם מדינת ישראל מחויבת על פי אמנת האו"ם להחשיב את המסתננים כפליטים? האם אחוזי הפשיעה של המסתננים גבוהים? האם הם מהווים בעיה ביטחונית? האם הם מהווים סכנה רפואית לשאר האוכלוסייה? לגבי סוגיית העובדים הזרים מוצגות במסמך הטענות השונות בנוגע לתרומתה הכלכלית למשק הישראלי, וכן נידונה השאלה האם העסקתה של קבוצה זו גורמת לאבטלת ישראלים. השיח הישראלי אינו מתייחס כלל לקבוצת התיירים ללא אשרה בתוקף, ולכן לא מוצגות במסמך זה דעות שונות בנוגע למעמדה של קבוצה זו.

לסקירת הנתונים המלאה (דצמבר 2014)
לסקירת הנתונים המלאה (פברואר 2014)

סולידריות, לאומיות והומניזם: על שאלת ההגירה

על ידי | מדינת לאום, עליה | אין תגובות

פרופ' אבי דיסקין

שאלת ההגירה קשורה בדילמה חברתית בסיסית אותה אנו מכנים בהקשר הנוכחי כדילמת "גבולות הסולידריות". סולידריות מדינתית אינה רק פתרון מעשי וראוי אלא גם רעיון ששמירתו עולה בקנה אחד עם זכויות וחירויות יסוד ליברליות דוגמת "זכות ההגדרה העצמית" ו"חופש ההתאגדות".

גבולות הסולידריות המקובלים והקובעים ביותר בעולם בן זמננו הם גבולות המדינות הריבוניות בכלל וגבולות מדינת הלאום בפרט. אופיין של מדינות כרוך כידוע בשאלות טריטוריאליות ובריבונות המדינה החלה על הטריטוריה שבשליטתה. ריבונות זו היא הקובעת בענייני הגירות מן המדינות ואליהן. ההסדר הבינלאומי ובוודאי שעקרונות המוסר הבסיסיים מחייבים מדינות לסייע לפליטים – בפרט כאלו שנסו על נפשם – אך מותירים, בעיקרו של דבר, את הסדרי ההגירה למדינה הריבונית. מדינות אינן חייבות להעניק אזרחות לפליטים או אפילו לקלוט אותם, אלא להימנע מהסגרתם למקומות שבהם צפויה להם סכנה. כל המדינות מפעילות מבחנים סלקטיביים להגירה. במדינות רבות מבחנים מרכזיים קשורים לזהות הלאומית של המדינה ושל המבקשים להגר אליה.

הן במישור התיאורטי והן במישור המעשי בולטת הגותו הליברלית של וודרו ווילסון בעניין הזכות להגדרה העצמית. זכות זו באה לידי ביטוי במדיניות ההגירה של מדינות רבות. רעיון ההגדרה העצמית מומש עם הקמת חבר הלאומים שהכיר בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולהקמת בית לאומי יהודי. אין ספק כי הכרה זו באה בשל מאמצי התנועה הציונית.

במוקד הרעיון הציוני עומד רעיון הקמת הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל. הרעיון הציוני מעמיד במרכזו את עניין הגירת היהודים לארץ ישראל. גורמים אנטי ציוניים שוללים את הן את זכותם של יהודים להגר לארץ ישראל והן את זכות קיומה של מדינה יהודית. ציונים ואנטי ציונים כורכים את שאלת ההגירה ושאלת זכות קיומה של מדינת ישראל זו בזו.

לאחר הקמת המדינה בא הרעיון הציוני לידי ביטוי בחוק השבות ובחוק האזרחות. ערעור על החוקים הללו כמוהו כערעור על זכות קיומה של מדינת ישראל. חוקים מסוגו של חוק השבות קיימים במדינות דמוקרטיות-ליברליות רבות, והניסיון לערער עליהם דווקא בהקשר הישראלי אינו עולה בקנה אחד עם המקובל במישור הנורמטיבי והמעשי.

תוצאות מלחמת העצמאות, חוקי ההגירה של מדינת ישראל וכמיהתם של יהודים לעלות לארץ הגשימו את הרעיון הציוני בשני מובנים. ראשית, במדינת ישראל רוב ברור ויציב לאזרחי המדינה היהודים. שנית, שיעור היהודים המתגורר בישראל מתוך כלל יהדות העולם הולך וגדל.

בדיקה השוואתית מעלה כי העניין הלאומי משפיע על הגירה במדינות מסוימות. כך למשל ההגירה בין המדינות הערביות, בשל קרבת השפה ותחושת הלאומיות הפאן-ערבית. עם זאת, המשתנה הבולט ביותר הקשור להגירה הבינלאומית הוא המשתנה הכלכלי. תיאוריות מודרניות מדגישות בצד המשתנה הכלכלי את חשיבות ההשפלה והמרחקים החברתיים כגורמי הגירה.

המשולש של מדינת לאום, משטר דמוקרטי, ומדיניות הגירה ליווה את הציונות מראשית דרכה. יהודים נרדפו על יהדותם בכל הגלויות. הציונות שאפה לפתור את בעיות היהודים בכל אתר ואתר על ידי הקמת מדינת לאום אליה יהגרו יהודים מכל התפוצות. מאז החל המפעל הציוני, דגלה ההנהגה הציונית ודגל רוב ציוני בהקמת מדינה לאום דמוקרטית שתמשיך במפעל ההגירה. ההנחה הנחרצת בהנהגה הציונית הייתה שהמדינה שתקום תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית. כלומר: מדינת לאום ומדינת כל אזרחיה. הניסיון לצור ניגוד בין שני המרכיבים הללו בין בהקשר שאלת ההגירה ובין בהקשרים אחרים אינו נכון ואינו מוסרי. הוא מתכחש להגות הציונית, מעוות את ההוויה הבינלאומית של העידן המודרני וסותר את ההוויה הפוליטית, המעשית והמשפטית של מדינת ישראל. הטענה של זכות אוניברסאלית להגירה וחובה אוניברסאלית לקליטת מהגרים מופרכת מוסרית, משפטית ומעשית הן בישראל והן בכל מדינה אחרת.

לנייר העמדה המלא

הגירה כהסתננות בלתי חוקית: המחיר ודרכי התמודדות

על ידי | מדינת לאום, עליה | אין תגובות

אייל גבאי ורועי ילינק

נייר עמדה זה מאת אייל גבאי ורועי ילינק מציג את הבעיות הקיומיות שיוצרת תופעת המסתננים ומציע דרכים מעשיות לפתרונן.

לדוגמה, בתחום הדיור, הימצאותם של עשרות אלפי מסתננים, המתגוררים בתנאים קשים ובדירות צפופות, מעצימה את מצוקת הדיור, משום שבתוך מספר שנים נתפסו אלפי דירות על ידי המסתננים.

אתגר נוסף ניצב בפני מערכת החינוך וכרוך בשאלת הכלים שיש להעניק לתלמידים הזרים. שאלה זו מתאפיינת בקושי מיוחד, משום שלא ברור אם להתייחס אליהם כתושבי קבע או כארעיים. מצבור בעיות אלה מחמיר על רקע העובדה כי בתחומי רווחה, חינוך ובריאות, העול העיקרי נופל על אזורים שאינם משופעים באמצעים (דוגמת דרום תל אביב, אילת וערד) ותשתיות ממשלתיות חלשות.

מעבר להצגת הבעיות, דנים גבאי וילינק בסוגיית זהותם של המסתננים: האם הנם מהגרי עבודה או שמא פליטים הבורחים מסכנת מוות? לטענת גבאי וילינק, ישנם ארגונים המנצלים את התופעה כדי לקעקע באמצעותה את האתוס של ישראל כמדינה יהודית ולהפכה למדינת כל תושביה.

לאור כל אלה, גבאי וילינק ממליצים על מספר פתרונות אפשריים:

  • קביעת עמדה ברורה כיצד לנהוג בנשים ובילדים שיגיעו לגדר ויסבלו מרעב ומצמא. כמו כן, יש לקבוע מה דינו של מסתנן שינסה לפרוץ את הגדר ובאילו אמצעים ניתן להרחיקו.
  • יצירת תחושה בקרב מסתננים עתידיים כי מדינת ישראל אינה מקום כדאי להגירה, זאת ע"י שפיטת המסתננים למאסר ממושך ודחיית האפשרות של המסתנן לעבוד ולהרוויח כסף.
  • הקמת מחנות שהייה אשר יאפשרו למדינה להשיג שתי מטרות: באמצעות ריכוזם תוכל המדינה למלא את חובתה ההומניטרית ובמקביל למנוע מהם את האפשרות להשׂתכר בארץ.

דרך נוספת לפגוע ב"אטרקטיביות" של ישראל עבור המסתננים טמונה באיום להחזיר אותם למדינות המוצא. יש המקלים ראש במראה של מטוס המוביל 300 מסתננים בחזרה לביתם, על רקע מספרם הגבוה של אלו שנשארים בארץ. אך למראה זה יש עוצמה תודעתית, המסייעת בהשגת המטרה: לא רק להיפטר מ"המלאי" הקיים של המסתננים בארץ, אלא בעיקר למנוע את "הזרם" של מסתננים עתידיים אל שטחי מדינת ישראל.

לנייר העמדה המלא

פליטים (?) בישראל

על ידי | מדינת לאום, עליה | אין תגובות

על מעמדם המשפטי של המסתננים האפריקנים לישראל

ניר עמרן

הציבוריות הישראלית עוסקת עיסוק אינטנסיבי בהגעתם לישראל של מהגרים ופליטים אפריקנים רבים בעשור האחרון, בשהייתם בה ובשאלת מחויבותה של המדינה כלפיהם. דומה כי השיח הציבורי בנושא הוא שיח חסר, ומתעצב לנגד עינינו לתצורה אופיינית של ויכוח דו-קוטבי ובו מתנגשות עמדות מנוגדות ושבלוניות למדי. בייחוד בולט הדבר בשאלת מעמדם המשפטי של המסתננים: כל צד בוויכוח "מסתמך" על שלל מושגים ורעיונות – הנסקרים בקצרה במסמך שלפנינו – והגם שמרביתם קשורים לשאלה מורכבת זו, הרי הם משמשים בערבוביה ולא תמיד בהקשר הנכון.

מטרתו של מסמך זה היא להציג – באופן תמציתי – את הטיעונים בנושא מעמדם של המסתננים על רקע הגדרות המשפט הבין-לאומי והמשפט הישראלי ואת מורכבותה של סוגיה משפטית זו. המסמך אינו מנסה להכריע בין עמדות, אלא לחשוף את השורשים של מושגים מעולם המשפט הבינ"ל בהקשרם הנכון, ולהציף גם שאלות פרקטיות הנוגעות ליישומן של התחייבויות המדינה. המסמך גם מעלה סוגיות משפטיות הנובעות ממאפיינים גיאו-פוליטיים וביטחוניים של תופעת ההסתננות.

תשומת לב מיוחדת ניתנה לפרישת מקורות הטיעונים: מקורות משפטיים ראשוניים ומשניים, כתבי מלומדים ומאמרים פובליציסטיים ואף דיווחי חדשות מהעיתונות ומהרשת, במטרה להרחיב ולהעמיק את השיח הציבורי בתחום. מקורות אלה מובאים לעיון הקורא בסופו של המסמך.

ולסיום, יוצגו כיווני פעולה אפשריים המבוססים על הרציונל של הדין הבין-לאומי והישראלי, ומשקפים את רצונה של ישראל להשיג פתרון הן הומאני הן עולה בקנה אחד עם שמירה על אופייה היהודי וחוסנה החברתי של המדינה.

לנייר העמדה המלא

סיום פעולת אונרא

על ידי | מדינת לאום, עליה | אין תגובות

 זה הזמן לסיים את פעילות אונר"א

על ההזדמנות להביא לסיום פעילותה של סוכנות הפליטים הפלשתינים

מאת: ניר עמרן
תקציר

לאורך מבצע "צוק איתן" (יולי – אוגוסט 2014) נחשפה הציבוריות הישראלית בדיווחי התקשורת למקרים רבים של ירי של חמאס מתוך מתחמי סוכנות אונר"א (UNRWA) – סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים הפלשתינים של האו"ם – מקומות שהיו אמורים להיות ניטרליים: בתי ספר, מרפאות, משרדים ומתחמי מקלט ושהייה הומניטריים. כמו כן נתגלו במשרדי הסוכנות מצבורי נשק, פצצות וטילים של החמאס, ואלה סיכנו באופן ציני גם את חייהם של הפלשתינים שנזקקו לשירותי הסוכנות.

על הקשר שבין הסוכנות ובין פעילות אנטי ישראלית בכלל וטרוריסטית בפרט נצבר במערכת הביטחון מידע רב לאורך שנים כולל במבצעים הקודמים: "עמוד ענן" ו"עופרת יצוקה" לפניו. במיוחד ברצועת עזה, מאז השתלט עליה החמאס ב-2006, הפכה הסוכנות לזרוע חמאסית שגם מעסיקה רבים מאנשי ארגון הטרור.

סביר להניח כי עם כינונה של הממשלה החדשה בירושלים, יתחדש סבב הדיונים בתיווכן של ארה"ב, אירופה ומצרים בתביעות "ארוכות הטווח" של החמאס, מן היותר-קשות-למימוש ושהושארו כ"אגוז קשה לפיצוח" למועד מאוחר יותר, כגון הקמת נמל ימי, שחרור נוסף של אסירים פלשתינים ופתיחה מלאה של המעברים; ישראל עתידה לחזור ולדרוש פירוז טוטאלי של הרצועה מנשק ופיקוח הדוק ואפקטיבי על הכנסת הסחורות והתרומות.

ואולם, ניראה כי זה הזמן והמקום להעלות מצד ישראל עוד דרישה חשובה, שאיננה חדשה לגמרי: לנוכח ההוכחות הנחרצות שיש בידי מערכת הביטחון על אודות הסתאבותה של סוכנות הפליטים הפלשתינים והיותה נגועה בפעילות טרור משמעותית – יש להביא לסיום פעילותה של סוכנות אונר"א ביו"ש ובעזה. ניתן לראות בהצבת הדרישה, בהזדמנות זו, מנוף רב ערך לחידוש המהלך שהחל בעקבות הסכמי אוסלו (והופסק): מהלך שנועד לסיים את פעילותה של סוכנות אונר"א ביו"ש ובעזה, ולהעביר את סמכויותיה לרש"פ (הרשות הפלשתינית).

לתביעה כזו של ישראל יש סיכוי רב להתממש בעת הזאת, בהיותה אינטרס משותף של ישראל, של הרש"פ ואף של המתווכות, מצרים, אירופה וארה"ב. זאת על רקע רצונן של המתווכות בהחלשתו של החמאס, ונכונותן העקרונית (שכבר הובעה בעבר) להעביר חלק מכספי התרומות שניתנות לאונר"א מדי שנה לידי הרש"פ, תוך חיזוקו של העומד בראשה מחמוד עבאס (אבו מאזן), כיוון שהוא נתפש בעיני הפוליטיקה הכלל-עולמית כפרגמטיסט וכמתון. ייתכן אף כי כתוצאה מן המהלך ייחלש שלטון החמאס עוד, והרשות הפלשתינית שוב תאחז בהגה השלטון בעזה.

מימושו של תהליך כזה יהווה צעד משמעותי ביותר במגמה ארוכת הטווח של ישראל ושל גורמים נוספים במערכת הפוליטית הבינ"ל, לסיום המנדט המיוחד והחריג שניתן לסוכנות אונר"א לטיפול בפליטים הפלשתינים של 1948 – משימה שהיא נכשלת לבצע כבר יותר מ-65 שנים. כידוע, אונר"א העדיפה לאורך כל השנים לנגח את ישראל – בפעילות פוליטית וגם בפעילות תומכת טרור – על פני פתרון מצוקתם של הפליטים, ביישובם ובהתאזרחותם בארצות מגוריהם, ובכך לתרום ליישוב הסכסוך.

לפיכך יש לראות במצב שנוצר בעקבות "צוק איתן" הזדמנות לחידושה של היוזמה לסיום פעילותה של אונר"א בעזה וביו"ש, וזה עשוי להיות שלב בדרך לסיום המנדט של הסוכנות ביתר הארצות שבהן היא פועלת.

לנייר העמדה המלא

קבורת חללי צה"ל שאינם יהודים על פי ההלכה

על ידי | דת ומדינה, מדינת לאום, עליה | אין תגובות

אליעד אברוך ולילך בן צבי

אחד הסממנים הבולטים המגדירים ישראליות הוא השירות הצבאי, ואילו סממן נוסף המשייך אדם לחברה הישראלית היא שיוכו הדתי. מצב זה מעמיד כיום דילמה קשה, הבאה לידי ביטוי בעתות שכול, ביחס לרבים מהמשרתים בצה"ל המוגדרים כחסרי דת או מסופקי יהדות, כאשר הצבא נדרש לקבור חללים יהודים ושאינם יהודים אלו לצד אלו. בסיטואציה זו, באה לידי ביטוי התנגשות הערכים שבין היותה של ישראל מדינה יהודית לבין היותה מדינה המוקירה ואף מקדשת את חללי המערכות באשר הם.

לפי ההלכה היהודית, לא ניתן לקבור בן דת אחרת בבית עלמין יהודי. אלא שבהינתן המשמעויות הסימבוליות של קבורת לוחמים – הקצאת חלקת קבורה לבני דתות אחרות או הוצאת גופותיהם אל מחוץ לגדר של בית העלמין עשויות להביא להשלכות אישיות, משפחתיות וסקטוריאליות שאינן רצויות. התנהלות לא רגישה בעניינו של חייל כזה, שבארץ מוצאו הופלה בשל היותו יהודי, ואילו בישראל, גם לאחר נפילתו במהלך שירותו את המדינה מקבל יחס של גוי (מבלי להתייחס בשלב זה להכרעה בנושא השתייכותו הדתית האמתית), עלולה להביא לתחושות של ניכור והיבדלות מצד בני משפחתו של אותו חייל וקבוצות שונות באוכלוסייה. במקביל, אי הקפדה על כללי ההלכה עלולה לפגוע הן בצביונה היהודי של מדינת ישראל והן בנופלים המבקשים להיקבר על-פי כללי ההלכה ובמשפחותיהם.

מטרתו של נייר עמדה זה היא מציאת היחס הנכון בסוגיית הקבורה הצבאית של קבוצה זו בחברה הישראלית, תוך שאיפה לשמר את האיזון בין חלקי האוכלוסייה השונים הלוקחים חלק בשירות הצבאי.

נייר העמדה מורכב מהחלקים הבאים:

א. שני הפרקים הראשונים מציגים מבוא כללי לסוגיה ואת הצגת המקרה הנידון.

ב. הפרק השלישי מציג את הנחיות צה"ל ומשרד הביטחון, הגופים האמונים על הקבורה הצבאית ועל ניהולם ותחזוקתם של בתי הקברות הצבאיים.

ג. הפרק הרביעי מציג את הרקע ההלכתי, כפי שהוא משתקף בארון הספרים היהודי לאורך הדורות.

ד. הפרק החמישי יסכם את הדיון ויציג המלצה למדיניות עתידית, על-פי דבריהם של הרב הצבאי הראשי לשעבר, הרב ישראל וייס, והרב הצבאי הראשי הנוכחי, הרב רפי פרץ: קבורתם של חללי צה"ל שאינם יהודים בחלקות ייעודיות שאינן מבודדות או באותה החלקה עם שאר חללי צה"ל אך עם הפרדה בין הקברים על-ידי עץ, ספסל או כל אמצעי אחר המשמש בלאו הכי כחלק מבית הקברות. פיתרון זה משלב הן את ההקפדה על כללי ההלכה והן את מתן הכבוד הראוי לאלו שמסרו נפשם על קיומנו בארץ הזאת.

נייר עמדה זה נכתב במסגרת פרויקט 'שביל הזהב' להסדרת יחסי עם, דת ומדינה במכון לאסטרטגיה ציונית. זהו נייר העמדה השביעי היוצא במסגרת הפרויקט. ניירות העמדה שקדמו לו עסקו בסוגיות משבר הגיור בישראל, מינוי רבני ערים, הכפילות העדתית בתפקידי הרבנות, מירוץ הסמכויות בגירושין, הצעה להסדרת מעמד השבת במדינה ומערך הכשרות בישראל.

לנייר העמדה המלא

חוות דעת בנושא הצעת חוק הגיור

על ידי | דת ומדינה, מדינת לאום, עליה | אין תגובות

אריאל פינקלשטיין

בעקבות הצעת חוק שהגיש חבר הכנסת אלעזר שטרן בנושא גיור על ידי רב מקומי, מתקיים בחודשים האחרונים שיח ציבורי ער ומעמיק בשאלת הגיור. במהלך הדיון הציבורי נשמעו טענות רבות, שפעמים רבות אינן מדויקות ומבוססות על חוסר הבנה של הצעת החוק. מטרתה של חוות דעת זו היא למלא חוסר זה ולהסביר לציבור בקצרה את הצעת החוק על גלגוליה ההיסטוריים ועל מטרותיה, ולדון בכמה מהטיעונים המועלים כנגד הצעת החוק.

חוות הדעת מתמקדת בשני טיעונים המועלים כנגד הצעת החוק:

הטיעון הראשון הוא שמטרתה של הצעת החוק היא לקדם גיורים רפורמים וקונסרבטיבים. ניתוח של הצעת החוק מלמד שבטענה זו אין ממש וההצעה אינה מקדמת גיורים מסוג זה כלל וכלל.

הטיעון השני הוא שמבחינה הלכתית יש בעיה בגיור הנערך על ידי רבני ערים ולא על ידי סמכות הלכתית מרכזית אחת. חוות הדעת מראה כי בעולם ההלכה לא מקובלת הטענה כי יש סמכות הלכתית מרכזית אחת בנושא הגיור. כמו כן, בעבר ניתנה לרבני הערים האפשרות לגייר והדבר היה אף בתמיכתם של רבים מהרבנים הראשיים. למעשה, קשה להבין את ההתנגדות למתן גיור על ידי רבני ערים בו בזמן שרבני הערים מקבלים מהמדינה והרבנות הראשית סמכויות נרחבות בתחום הכשרות ורישום הנישואין.

לפיכך, נראה שהמחלוקת המרכזית בסוגיית הצעת החוק היא מחלוקת הלכתית בין הרבנים הראשיים ובין מספר רבני ערים בשאלת המדיניות הראויה בתחום הגיור. חוות דעת זו אינה עוסקת בדיון ההלכתי, אך היא מראה שלפחות בסוגיית גיור הקטנים עליה ניטשת כיום מחלקות, הרבנים הראשיים בעבר אימצו עמדות מקלות הרבה יותר מאשר העמדה אותה נוקטת הרבנות הראשית כיום.

לנייר העמדה המלא

משבר הגיור בישראל

על ידי | דת ומדינה, מדינת לאום, עליה | אין תגובות

משבר הגיור בישראל

כתוצאה מפתיחת שערי העלייה בשני העשורים האחרונים, חיים כיום במדינת ישראל כ-318,000 אזרחים המוגדרים כחסרי דת וכנוצרים המזוהים עם הרוב היהודי, ומספרם עתיד להגיע תוך 15 שנים אל כ-400,000 איש. תופעה זו יוצרת בעיות ואתגרים למדינת ישראל הן מבחינת מעמדם האישי של אלו והם מבחינה לאומית.

על אף שמדינת ישראל השקיעה בשנים האחרונות משאבים רבים במערך הגיור הממלכתי בשל המלצות ועדת חלפון שעסקה בנושא בשנת 2008, ועל אף הריבוי הטבעי של קבוצת המועמדים לגיור, בפועל בשנים האחרונות ישנה ירידה בכמות המתגיירים, כאשר גם קודם לכן המספרים היו נמוכים מהציפיות.

סקרים מעלים שרוב העולים הפוטנציאליים לגיור כלל לא שוקלים את האופציה הזאת, וזאת בשל שתי סיבות מרכזיות: האחת, חוסר מוטיבציה בסיסית להתגייר, והשנייה, המדיניות וההתנהלות של בתי הדין לגיור. כמו כן, כשליש מהעולים שמתחילים את הליך הגיור לא משלימים אותו.

דו"ח מבקר המדינה האחרון הצביע על שורה של בעיות בבתי הדין: ברמה האדמיניסטרטיבית, הדו"ח מצביע על כשלים רבים, כדוגמת: מחסור במוהלים ובמקוואות, עיכוב בהנפקת תעודות גיור, גביית תשלום ממתגיירים שלא כחוק, חוסר באיוש ממונה על מערך הגיור ואיחורים של דיינים לדיונים. בעיות משמעותיות יותר נרשמו ברמה האסטרטגית: מבקר המדינה טען שאגף הגיור פעל ללא תכנית עבודה שיטתית וללא פיקוח מסודר. בעיה משמעותית נוספת שהעלה הדו"ח היא, שרבים מתקציבי האגף מימנו תכנית העוסקות בזהות יהודית שפחות ממחצית המשתתפים בה עוברים לבסוף תהליך של גיור. כמו כן, המבקר הצביע על אי-מימוש החלטות ממשלה בדבר הקמת ועדת שרים לענייני גיור ובדבר גיבוש תכנית של למידה מרחוק עבור המתגיירים.

מעבר לבעיות הטכניות והאסטרטגיות בבתי הדין, חסם מרכזי בפני המתגיירים הוא הדרישה ההלכתית לקבלת מצוות מלאה המקובלת על מרבית הדיינים. עם זאת, רבנים העוסקים בגיור, כדוגמת ח"כ לשעבר הרב חיים אמסלם והרב יוסף אביאור, הציגו גישות מקִלות יותר, הטוענות שאם יש סיכוי סביר שהמתגייר ישמור מצוות יש לקבל אותו (הרב אמסלם), ושאין לדרוש מן המתגיירים שמירה מדוקדקת של תרי"ג מצוות אלא ניתן להסתפק בשמירת שבת, כשרות, בתי ספר דתיים לילדים וציון של חגי ישראל (הרב אביאור). הרב יואל בן-נון אף טען שיש לבצע גיור המוני טקסי רחב על בסיס תהליך של לימוד יהדות בסיסי.

בכנסת הקודמת הועלו שתי הצעות חקיקה משמעותיות בנושא הגיור, שלא הבשילו לידי חוק. האחת, שכונתה "חוק הגיור", הוגשה על ידי ח"כ דוד רותם במטרה לאפשר עריכת גיורים גם על ידי רבני ערים ומועצות מקומיות, וזכתה להתנגדות הן של המפלגות החרדיות שחששו מכך שהיצע הרבנים המגיירים יגדל ויביא למדיניות גיור מקִלה, הן של התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית, שטענו שהחוק נותן לרבנות הראשית ולאורתודוקסיה מונופול מוחלט בענייני גיור.

הצעת חקיקה נוספת של ח"כ רותם יחד עם ח"כ רוברט איליטוב ביקשה לעגן את תוקפם של גיורי צה"ל בשל העובדה שדיינים בבתי דין הטילו בהם פקפוק. בעקבות האישור שנתן הרב עובדיה יוסף לגיורים הללו, הצעת החוק ירדה לבסוף מסדר היום, על אף שח"כ רותם המשיך לנסות ולקדם את הצעת החוק, ללא הצלחה, בטענה שבעתיד הרבנות הראשית עלולה לשנות את החלטתה.

סוגיות נוספות חשובות בתחום הגיור העומדות על סדר היום, שחלקן אף עומדות כעת בעתירות לבג"ץ, הן מעמדם של הגיורים בבתי דין הפרטיים, מעמדו של הגיור האורתודוקסי הנערך בחו"ל ותפקודה של ועדת החריגים לגיור הדנה בבקשות של נתינים זרים להתגייר בארץ.

אמנת גביזון-מדן מציגה מבט שונה על סוגיית הגיור. על פי האמנה, יש ליצור קטגוריה חדשה של "מצטרף לעם היהודי", כאשר גיור על פי ההלכה מהווה רק אחת מהאפשרויות להיכנס תחת הגדרתה של קטגוריה זו. גביזון ומדן טוענים שבכך הם עוקפים את המוקש ההלכתי ולא עוסקים בוויכוח הפנים-דתי בשאלת הגיור, ומנגד מאפשרים למדינה לראות את הגוי ההלכתי העומד לפניה כאדם השייך לקולקטיב היהודי. אם בוחנים את השינוי הזה כחלק ממכלול תפיסתה של אמנת גביזון-מדן המאפשרת קבורה אזרחית ונישואים אזרחיים (במגבלות מסוימות), ניתן לראות כאן שינוי משמעותי: מהלך זה פותר את הפלונטר שנוצר מהניסיון של המדינה להכתיב לעולם הרבני מה צריכה להיות תפיסתו הדתית, ומטיל על המדינה את האחריות למציאת פתרונות לסוגיות הנוגעות למעמד האישי של אזרחיה כגון קבורה ונישואים.

לנייר העמדה המלא