Category

דת ומדינה

מדד החקיקה הציונית לכנסת ה-17

על ידי | דת ומדינה, חוקה, מדינת לאום | אין תגובות

עם סיום כהונתה של הכנסת ה-17, מפרסם המכון לאסטרטגיה ציונית את מדד החקיקה הציונית בו הופקו מדליות זהב, כסף וארד לחברי הכנסת שהצטיינו בפעילות למען העברת חוקים ציוניים.

מהו מדד החקיקה הציונית?

דו"ח מדד החקיקה הציונית יוצא מטעם המכון לאסטרטגיה ציונית בפעם הראשונה לקראת הבחירות הקרבות. הדו"ח מסכם את החקיקה הציונית במהלך כהונתה של הכנסת ה-17, מניסן תשס"ו (מרץ 2006) ועד שבט תשס"ט (פברואר 2009). במסגרת הדו"ח נכללו אך ורק חוקים ותיקונים שעברו את כל שלבי החקיקה. הדו"ח מעלה על נס פועלם הציוני של הח"כים שהצטיינו בהעברת אותם החוקים.

מהי חקיקה ציונית?

ציונות בעת הזו הינו מונח הניתן לפרשנות מגוונת. הגדרתה של הציונות יכולה להיות מצמצמת מאד (לדוגמא הקמת מדינה לעם היהודי), או לחילופין, כוללנית מאד (למשל כינון חברת מופת).

אנו במכון לאסטרטגיה ציונית, מאמינים כי עשייה ציונית, משמעה חיזוק מעמדה של מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי, תוך העצמת זהותה היהודית.

על בסיס הגדרה זו, חקיקה ציונית יכולה לבוא לידי ביטוי בפן היישומי הקלאסי של הציונות, כגון תמיכה בהתיישבות, בטחון או קליטת עלייה, וכן במימוש העקרונות והערכים על בסיסם הוקמה מדינת ישראל ועליהם הוצהר במגילת העצמאות.

התוצאות

עשרה ח"כים מובילים בתחום החקיקה הציונית מרכיבים את ראש החץ הציוני של הכנסת היוצאת. למקום הראשון הגיע ח"כ יעקב מרגי (ש"ס) וזכה במדליית הזהב הציונית. במדליית הכסף הציונית זכו, לפי הסדר, חברי הכנסת עתניאל שנלר, הרב מיכאל מלכיאור ומשה כחלון. מדליית הארד מוענקת לחברי הכנסת אמנון כהן, גלעד ארדן, אריה אלדד, אורי אריאל, יצחק לוי ואבשלום וילן.

לקריאת הדוח המלא לחץ כאן.

מדד החקיקה הציונית – הכנסת ה-18 – שנה שלישית

על ידי | דת ומדינה, חוקה, מדינת לאום | אין תגובות

עם ההחלטה על פיזורה של הכנסת ה-18, מפרסם המכון לאסטרטגיה ציונית דו"ח ביניים המסכם את פעילות החקיקה הציונית בשנתה האחרונה של הכנסת ה-18. במסגרת המדד, אשר מחובר על ידי צוות מתנדבים מסורים, נכללו אך ורק חוקים ותיקוני חקיקה פרטיים שעברו את כל שלבי החקיקה.

בדו"ח מפורטים 48 חוקים ותיקוני חקיקה, המהווים את עיקר החקיקה הציונית בשנה האחרונה. החוקים אשר נכללו במדד נבחרו על פי קריטריונים מפורטים שהוגדרו בדו"ח. בשונה משלושת המדדים שפרסם המכון בעבר, כולל המדד הנוכחי גם חוקים המקדמים את הדמוקרטיה הישראלית מתוך תפיסה כי תנאי הכרחי ליישומו של החזון הציוני הוא העצמתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

 כמו כן, מונה הדו"ח את חברי הכנסת המצטיינים אשר הובילו את הצעות החוק הציוניות ושהפכו לחוקים בכנסת ה – 18. על פי הדו"ח, הח"כים הבולטים בחקיקה ציונית הם:

  •  ח"כ יריב לוין (הליכוד), שיזם את חקיקתם של תשעה חוקים ציוניים, ביניהם החוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, תיקון חוק החברות הממשלתיות למתן ייצוג הולם לבני העדה הדרוזית וכן ארבעה תיקוני חקיקה שנועדו לקדם שקיפות ומינהל תקין.
  • ח"כ דב חנין (חד"ש), שיזם את חקיקתם של שמונה חוקים אשר רובם ככולם נכללו במדד בשל תרומתם להעצמתה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית.
  • ח"כ זבולון אורלב (הבית היהודי), לו זו השנה השלישית ברציפות(!) בה הוא נבחר למצטיין, שיזם שבעה חוקים ציוניים ביניהם חוק המרכז למורשת יהודי אתיופיה.

עוד נמצאו ראויים לשבח הח"כים הבאים: איתן כבל (העבודה) – שנה שנייה ברציפות!, אברהם מיכאלי (ש"ס), ומוץ מטלון (ישראל ביתנו) אשר יזמו והובילו את חקיקתם של שישה חוקים ציוניים כ"א. 

עם הפנים לכנסת ה-19, כולל המדד התייחסות לצורך בקידומו של חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, שהוצע על ידי חברי הכנסת אבי דיכטר, שאול מופז, רוני בר-און, זאב אלקין, חיים כץ, עינת וילף ודודו רותם.

לעיון במדד המלא

מדד החקיקה הציונית- הכנסת ה-18. שנה שנייה

על ידי | דת ומדינה, חוקה, מדינת לאום | אין תגובות

מדד החקיקה הציונית

סיכום שנתה השנייה של הכנסת ה-18

 

לרגל פתיחת מושב הקיץ של הכנסת, מפרסם היום המכון לאסטרטגיה ציונית דו"ח ביניים המסכם את פעילות החקיקה הציונית בשנתה השנייה של הכנסת ה-18. במסגרת המדד נכללו אך ורק חוקים ותיקוני חקיקה פרטיים שעברו את כל שלבי החקיקה. המדד מעלה על נס את פועלם הציוני של הח"כים שתרמו באופן מיוחד לחקיקת אותם החוקים.

בדו"ח מפורטים 17 חוקים ותיקוני חקיקה, המהווים את עיקר החקיקה הציונית בשנה האחרונה. החוקים אשר נכללו במדד נבחרו על פי קריטריונים מפורטים שהוגדרו בדו"ח. לשם השוואה, במדד שסיכם את שנתה הראשונה של הכנסת הנוכחית, הוגדרו 10 חוקים בלבד כחוקים ציוניים.

כמו כן, מונה הדו"ח את חברי הכנסת המצטיינים אשר הובילו את הצעות החוק הציוניות ושהפכו לחוקים בכנסת ה-18. על פי הדו"ח, הח"כים הבולטים בחקיקה ציונית הם:

v     ח"כ זבולון אורלב (הבית היהודי), לו זו השנה השנייה בה הוא נבחר למצטיין, שיזם את חקיקתם של חוק מוזיאון הכנסת, חוק מרכז זלמן שזר וחוק לתמיכה בבתי ספר שדה.

v     ח"כ דודו רותם (ישראל ביתנו) שהיה מיוזמי חוק חובת גילוי לנתמכים ע"י ישות מדינית זרה, חוק ועדות הקליטה בישובים קהילתיים ותיקון חוק האזרחות.

עוד נמצאו ראויים לשבח הח"כים הבאים: שי חרמש (שזכה בתואר ח"כ מצטיין בדוח הסיכום של השנה שעברה), ישראל חסון, עתניאל שנלר (קדימה), זאב אלקין, חיים כץ (ליכוד), אלכס מילר, רוברט אילטוב (ישראל ביתנו), שלי יחימוביץ' (העבודה) ואורי אורבך (הבית היהודי), אשר יזמו והובילו את חקיקתם של שני חוקים ציוניים כ"א.

לצפייה במדד המלא

מדד החקיקה הציונית לכנסת ה-18

על ידי | דת ומדינה, חוקה, מדינת לאום | אין תגובות

מדד החקיקה הציונית

דו"ח ביניים: סיכום שנתה הראשונה של הכנסת ה-18

שבט תשס"ט (פברואר 2009) – ניסן תש"ע (מרץ 2010)

 

לרגל פתיחת מושב הקיץ של הכנסת, מפרסם המכון לאסטרטגיה ציונית דו"ח ביניים המסכם את פעילות החקיקה הציונית בשנתה הראשונה של הכנסת ה-18. במסגרת המדד נכללו אך ורק חוקים ותיקוני חקיקה פרטיים שעברו את כל שלבי החקיקה. המדד מעלה על נס את פועלם הציוני של הח"כים שתרמו באופן מיוחד לחקיקת אותם החוקים.

בדו"ח מפורטים עשרה חוקים ותיקוני חקיקה, המהווים את עיקר החקיקה הציונית בשנה האחרונה. החוקים אשר נכללו במדד נבחרו על פי קריטריונים מפורטים שהוגדרו בדו"ח. לשם השוואה, במדד החקיקה הציונית ה-I, אשר סיכם את פעילותה של הכנסת ה-17, הוגדרו 16 חוקים בלבד כחוקים ציוניים.

כמו כן, מונה הדו"ח את חברי הכנסת המצטיינים אשר הובילו את הצעות החוק הציוניות ושהפכו לחוקים בכנסת ה-18. על פי הדו"ח, הח"כים הבולטים בחקיקה ציונית הם זבולון אורלב (הבית היהודי), שי חרמש (קדימה) וסגנית שר התמ"ת אורית נוקד (העבודה), אשר היו מעורבים באופן פעיל בחקיקתם של שישה מתוך עשרת החוקים שהוגדרו כציוניים.

בנוסף לכל האמור, מדד החקיקה הציונית מעניק ציון לגנאי לכנסת ה-18, אשר אישרה את הפרטת מקרקעי ישראל, ובכך פגעה באחד מערכי היסוד של המפעל הציוני ולמעשה רוקנה את חוק יסוד: מקרקעי ישראל מתוכנו. המדד מצביע על האחראים העיקריים לקידום חקיקה זו, ובראשם: ראש הממשלה,בנימין נתניהו, שר הבינוי והשיכון, אריאל אטיאס, ויו"ר ועדת המשנה ליישום מדיניות המקרקעין החדשה בממ"י, כרמל שאמה.

אל הדו"ח המלא

 

מן התקשורת בעקבות פרסום המדד

"חקיקה ציונית: ציון גנאי לראש הממשלה"-אריק בנדר/ מעריב- NRG, 25.04.10.

"מובילי החקיקה הציונית: אורלב, חרמש ונוקד"-עידן יוסף/ חדשות מחלקה ראשונה- 25.04.10

ישראל, העם היהודי והיהדות

על ידי | דת ומדינה, חוקה, מדינת לאום, עליה | אין תגובות

פרופסור דוד א' פרנקל

 

היהדות איננה דת בלבד. היהדות היא אורח חיים הבנוי על נאמנות ללאום, לערכיו ולתולדותיו. להיות יהודי משמעותו להיות שייך לעם היהודי או לאומה היהודית. יש הבדל בין השתייכות לאומה, ללאום או לעם לבין השתייכות למדינה. המושג אומה הוא עמוק יותר מאשר מדינה. אדם יכול להיות בעל אזרחות של מספר מדינות, אך אינו יכול להיות שייך ליותר מאשר לאומה או לעם אחד.

הקמתה של מדינת ישראל יצרה בלבול מושגים ואי-הבנה בקרב רבים, מכיוון שאין זהות בין אזרחות ישראלית לבין השתייכות לעם היהודי. יחד עם זאת, מדינת ישראל הוכרזה במועד הקמתה כמדינת העם היהודי, והיא, קודם לכול, מדינה יהודית וגם דמוקרטית. כך גם נקבע בחוקי היסוד שלה. אחת התוצאות הנובעות מכך היא שצביונה של המדינה צריך לתאום את המושג הרחב של יהדות.

שלושה עקרונות יסוד, מאפיינים מהותיים, קיימים ביהדות ובעם היהודי, ואלה הם: א) המונותיאיזם הטהור, ב) הרציפות ההיסטורית יחד עם הזיכרון הלאומי, ג) היותה של ירושלים, וארץ ישראל שמסביבה, מרכז האומה. כדי להדק את הזיקה בין חלקיו השונים של העם היהודי, המפוזרים ברחבי תבל, כאשר הקשר ביניהם עלול להתרופף, חיזקו חכמינו שלושה סממנים: השפה, השבת והמיתולוגיה. השפה העברית נשארה השפה שבה מתפללים; השבת נשארה יום המנוחה השבועי, וכדי לחזקה הוטלו איסורים רבים לגבי שמירתה; והמיתולוגיה – סיפורי המקרא, שהפכו לנכס רוחני של כל ילדי ישראל באשר היו. בכך הרגישו והדגישו היהודים את ייחודם בכל מקום.

למרות הגישה הקלאסית האמורה, היו מי שביקשו לאפשר ליהודים להשתלב באופן מלא במקום מושבם בגלות. לשם כך, תנועות ומגמות שונות טשטשו את המאפיינים הייחודיים של העם היהודי, והביאו בסופו של דבר לאָבדן של חלק גדול מהעם. הקמתה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי ושחרורה של ירושלים הביאו לכדי שגשוג את הלאומיות בקרב רוב חלקי העם היהודי.

עם זאת, יש מי שעדיין מבקשים לבטל את קיומו של העם היהודי באמצעות פגיעה בסממנים לאומיים מהותיים: פיחות במעמד העברית, נטישת התנ"ך, פגיעה במעמד השבת, זלזול בחגי ישראל ועוד. קיים חשש כי לאור מציאות זאת, תוך תקופה לא ארוכה של דור או שניים, יהיה הקשר ההיסטורי, התרבותי, הנפשי, הלאומי ואף הלשוני של האזרחים היושבים בישראל לעם היהודי, דומה לקשר של תושביה של יוון היום ליוונים הקדמונים ושל האיטלקים לרומאים.

מדינת ישראל איננה ככל המדינות. כדי לשמור על קיומה והמשכיותה, ובכך גם לשמור על קיומו והמשכיותו של הלאום היהודי, עלינו להבין שהקמתה של המדינה דוקא בארץ ישראל היא גם הכרח וגם תוצאה של עובדת קיומנו כאומה. כדי שאכן תהיה זו מדינה יהודית, כפי שגם הוכרז על הקמתה במגילת העצמאות, ולא רק מדינה שבה יכולים להתגורר יהודים, היא חייבת להקפיד על עקרונותיה של האומה, ערכיה – לרבות השפה העברית, מורשתה התרבותית והספרותית, תולדותיה, אורח חייה, חגיה ומועדיה וכן מרכזיותה של ארץ ישראל בכל הקשור לעקרונות הלאום היהודי וההכרה בכך שהיא המרכז הלאומי-המדיני שלו.

לנייר העמדה המלא

מיסוי ענף המקובלים

על ידי | דת ומדינה | אין תגובות

כתיבה: אריאל פינקלשטיין

סיוע וייעוץ: אסף גרינוולד

בישראל פועלים עשרות רבנים המכונים "מקובלים". בין פועלם נמנים מתן ברכות להצלחה, ייעוץ אישי או עסקי ותיווך בין אנשי עסקים. התמורה הניתנת כיום עבור פעילות זו של המקובלים נתפסת בדרך כלל כתרומה למקובל, ולרוב הם אינם משלמים בגינה מס.

בשיח הציבורי, חִצי האשמה בגין המצב הקיים מופנים בעיקר כלפי המקובלים. נייר עמדה זה חושף כיצד כבר יותר מעשור הסוגיה מונחת לפתחה של רשות המסים, אשר לא מצליחה לגבש מדיניות אחידה ולפעול על פיה.

החל משנת 2004 הכריזו רשות המסים ומשרד המשפטים פעמים רבות על הסדרת מיסוי המקובלים. שתי חוות דעת, האחת של היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין ביוני 2004 והשנייה של מחליפו מני מזוז במרץ 2005 הורו על מיסוי מקובלים, אך הן לא באו לידי ביטוי בפועל. רק באוגוסט 2008 החליטה רשות המסים לפעול בעניין, אך ב-2014 קבע מבקר המדינה כי פעילותה הייתה דלה ביותר, כך ש"הטיפול השומתי של הרשות בענף המקובלים לא הניע הליך של הסדרת מיסוי הענף". גם הצהרות שונות של פרקליטות המדינה בבתי המשפט שלפיהן הנושא לקראת הסדרה לא הובילו לשינוי ממשי.

הצורך להסדיר את מיסוי ענף המקובלים בישראל עלה שוב בדוח מבקר המדינה שפורסם באוקטובר 2014. מבקר המדינה הצביע על כך שבענף זה משולמים סכומים של מאות מיליוני שקלים ללא תשלום מסים, וישנם חששות מבוססים להלבנת הון בכספים אלו. כמו כן, מסתמן כי רשות המסים ניהלה מדיניות אכיפה לא אחידה כלפי מקובלים שונים.

על בסיס דוח מבקר המדינה נטען בנייר עמדה זה כי הסיבה המרכזית לאי-המיסוי של המקובלים נעוצה בכך שרשות המסים לא גיבשה מדיניות ברורה הנוגעת למקרה הייחודי של ענף המקובלים. נייר העמדה מראה כי למרות המלצתו של מבקר המדינה לקבוע מדיניות ספציפית ייחודית לסוגיה זו, טיוטת החוזר בנושא שהוציאה רשות המסים ביוני 2015 אינה עושה זאת, והיא מנסה להמשיך להחיל מדיניות עמומה ולא ברורה בנושא כפי שהיה עד כה, מה שיוביל ככל הנראה לכך שבפועל לא תתבצע הסדרה ממשית של מיסוי ענף המקובלים.

לאור זאת נראה כי הדרך להסדרת העניין איננה בנהלים פנימיים של רשות המסים אלא בשינוי חקיקה על ידי הכנסת. בהתאם לכך, המדיניות המוצעת בנייר עמדה זה, המגובה בדעותיהם של נציגי משרד מבקר המדינה ומנהל רשות המסים, היא להגדיר בחוק מתנות שמקבל אדם ממי שאינו בן משפחתו כמקור הכנסה, ובהתאם לכך גם למסות את המתנות הללו החל מתקרת פטור שתיקבע על ידי שר האוצר.

לנייר העמדה המלא

מערך המקוואות – חלק ב'

על ידי | דת ומדינה, מיקווה | אין תגובות

מערך המקוואות בישראל: המצב התברואתי

אריאל פינקלשטיין ומיכל אחרק-ויין

צו רישוי עסקים קובע כי מקווה הוא עסק טעון רישוי לצורך "הבטחת בריאות הציבור לרבות תנאי תברואה נאותים". תקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים למקוואות טהרה) התשנ"ט-1999 שהותקנו על ידי משרד הבריאות, כללו, בין היתר, הוראות בדבר מבנה המקווה, מתקניו, תחזוקתו והפעלתו, שנועדו למנוע מפגעי בטיחות ותברואה במקוואות. באתר האינטרנט של משרד הבריאות נכתב בהקשר זה, כי "רק במקווה שלו יש רישיון עסק, ניתן לדעת שהתנאים התברואתיים והאחרים תקינים".

מבקר המדינה ערך בשנת 2004 ביקורת על רישיון העסק במקוואות בשמונה רשויות מקומיות בארץ והצביע על ליקויים רבים שהרשויות טענו שהן יתקנו בקרוב. בדיקה חוזרת שערכנו לאחר עשור ברשויות אלו מלמדת כי על אף דוח מבקר המדינה החריף ביחס לרוב הרשויות שבהן עסק הדוח, מצב רישיונות העסק לא השתפר כלל וכלל, ובחלקן (כדוגמת תל אביב) המצב רק הורע.

בבדיקה כוללת שערכנו עבור מחקר זה פנינו לרשויות המקומיות השונות בארץ לשם קבלת מידע על רישיון העסק של המקוואות המופעלים על המועצות הדתיות ומחלקות הדת. מתוך 761 מקוואות המופעלים כיום בישראל על ידי גורמים אלו, קיבלנו מענה בנוגע ל-481 מקוואות (63.2%). מתוך אלו, 359 מקוואות, כ-75%, פועלים ללא רישיון עסק. לשם השוואה, האחוז הכולל של עסקים ואתרי רחצה טעוני רישוי ברשויות יהודיות בישראל שפועלים ללא רישיון עסק עומד על כ-29%.

הסקירה מלמדת כי במועצות אזוריות המצב בעייתי במיוחד: מבין הרשויות שנבדקו במדגם כ-85% מהמקוואות במועצות אזוריות פועלים ללא רישיון לעומת 65% מהמקוואות הפועלים בערים. כמו כן, מבין כלל המחוזות המצב בעייתי בעיקר במחוזות יו"ש וירושלים: מבין 115 מקוואות שנבדקו ביו"ש ל-113 (98.7%) אין רישיון עסק; ובמחוז ירושלים – מבין 44 מקוואות ל-42 אין רישיון עסק (95.5%). במחוז תל אביב 88.4% מהמקוואות פועלים ללא רישיון עסק. במחוזות דרום, חיפה ומרכז נצפתה מגמה שווה של כ-65% מקוואות הפועלים ללא רישיון העסק, והמחוז בעל הנתונים הטובים ביותר הנו מחוז צפון, שבו ל-49.5% מהמקוואות אין רישיון עסק.

הרשויות המקומיות, שלהן הסמכות לפעול בנושא, ממעטות לסגור מקוואות הפועלים ללא רישיון עסק, אם בשל החשש שלהן מפגיעה בציבור הטובלות שתישארנה ללא מקווה, ואם בשל העובדה שהרשויות עצמן נמצאות בניגוד עניינים, שכן מחד הן המפעילות את המקוואות ונדרשות להוציא להם רישיונות עסק, ומאידך הן גם האחראיות על אכיפת תחום רישיונות העסק. בדוח מבקר המדינה משנת 2004 נמתחה ביקורת על משרד הבריאות שאיננו מנצל את הסמכויות של הרופאים המחוזיים להוציא צווי הפסקה מנהליים למקוואות הפועלים במצב תברואתי לקוי. מבדיקה שערכנו בדצמבר 2014 עולה, כי על אף שגם כיום במשרד הבריאות מצביעים על כך שישנם מקוואות הפועלים במצב תברואתי לקוי, רופאי המחוזות אינם משתמשים בסמכותם זו.

בעיה חשובה נוספת היא שהאזרחים כלל אינם יכולים להיות מודעים לבעיות הקיימות בנושא: הן משרד הבריאות והן הרשויות המקומיות לא מפרסמים לציבור הרחב כל מידע על המצב התברואתי של המקוואות. במשרד הבריאות טוענים שהנושא עדיין אינו ממוחשב ומפנים את הציבור לבדוק האם מקווה הוא בעל רישיון עסק, אך בפועל ישנו קושי רב לבדוק זאת. הרשויות המקומיות אינן מפרסמות את המידע בדבר רישיון העסק לציבור הרחב וגם פנייה לרשות המקומית לא בהכרח עוזרת: ברשויות רבות לא הגיבו כלל לפניותינו החוזרות ונשנות בנושא, ובאחרות דרשו תשלום אגרת חופש מידע עבור קבלת מידע בסיסי זה.

ממצא נוסף הוא שמשרד הבריאות עורך ביקורות שנתיות רק בחלק קטן מן המקוואות. לטענת אנשי המשרד, הדבר נובע מחוסר במשאבים המוקצים לנושא. בנוסף, מבקר המדינה הצביע בשנת 2004 על כך שלמשרד הבריאות אין כלל מידע על קיומם של חלק מן המקוואות, בדרך כלל מקוואות פרטיים. מבדיקה שעשינו בנוגע לירושלים עולה כי גם כיום ישנו פער בין מספר המקוואות שהרשות המקומית מדווחת עליהם ובין מספר המקוואות שמשרד הבריאות מדווח עליהם. כמו כן, דוח מבקר המדינה ב-2004 הצביע על ההכשרה הלקויה של הבלניות בתחום הבדיקות התברואתיות הנדרשות במקווה, והמבקר המליץ כי משרד הבריאות ורשויות הרישוי ייצרו את התנאים הראויים לקיום תקנות תנאי תברואה למקוואות. תגובתו של משרד הבריאות בדצמבר 2014 מלמדת כי גם מאז כתיבת דוח מבקר המדינה לפני כעשור, "נושא ההכשרה וההדרכה של עובדי המקווה באופן ארצי לא התקדם".

למחקר המלא

מערך המקוואות – חלק א' (מאי 2015)

על ידי | דת ומדינה, מיקווה | אין תגובות

מיכל אחרק-ויין, אריאל פינקלשטיין ודביר שוורץ

המשרד לשירותי דת והרשויות המקומיות בישראל מפעילים ברחבי הארץ 757 מקוואות לנשים באמצעות המועצות הדתיות (663 מקוואות) ומחלקות הדת (94 מקוואות) ברשויות השונות. מחקר זה דן בהיבטים מנהליים וכלכליים שונים במערך המקוואות בישראל ומצביע על מספר ממצאים מרכזיים:

מחירים: על פי תקנות השר לשירותי דת מנובמבר 2013, עלות טבילה רגילה במקווה היא חמישה עשר ש"ח. חוזר מנכ"ל המשרד לשירותי דת קובע כי "חובה להקפיד על גביית התעריפים הנזכרים לעיל", אך בפועל, כל מועצה דתית, ולעתים גם כל בלנית, פועלת כראות עיניה ואין אכיפה של נוהלי המשרד.

במהלך חודשים אוקטובר-נובמבר 2014 פנינו בשיחות טלפוניות לכלל המקוואות בישראל בשאלה מהו המחיר לטבילה רגילה במקווה,מפל מים ונענינו על ידי 482 מתוך 757 מקוואות. מתוך 482 המקוואות, ב-231 (48%) נגבה מחיר שאינו חמישה עשר ש"ח, כאשר ברובם הגדול המחיר היה גבוה יותר מחמישה עשר ש"ח. למעשה, מבין המקוואות שבדקנו, ב-35% מהמקרים (168 מקוואות מתוך 462) מחיר הטבילה גבוה מחמישה עשר ש"ח, וברובם (ב-31% מכלל המקוואות) המחיר עומד על עשרים ש"ח ומעלה. בחלק מן המקוואות המחיר אף מגיע לשלושים ושלושים וחמישה ש"ח.

הממצאים מלמדים כי במספר רשויות אין אפילו אחידות בתוך המועצה הדתית, כך שבאותה רשות מקוואות שונים גובים מחירים שאינם זהים. כמו כן, הממצאים מלמדים כי באופן אבסורדי, לעתים דווקא ברשויות שבהן התושבוֹת בעלות רקע חברתי-כלכלי נמוך, הן נדרשות לשלם סכומים גבוהים בהרבה ממה שקבע המשרד לשירותי דת.

בדיקה נוספת נעשתה בנוגע לטבילת כלות. על פי הנחיות השר לשירותי דת, שנכנסו לתוקף בנובמבר 2013, "כלות בשנה הראשונה לנישואיהן" פטורות מלשלם על טבילה במקווה. מבדיקה שערכנו עם דובר המשרד עולה כי הפטור שקבע השר תקף לכל הארץ וללא הגבלות, אך בפועל, פנייתנו למקוואות עצמם העלתה כי 57% מהמקוואות אינם עומדים בנהלים: בחלק מהמקוואות אין כלל הנחה לכלות, ובחלק אחר ישנה הנחה במגבלות הנוגדות את התקנות: הנחה רק למי שנרשמה במועצה הדתית הספציפית, הנחה רק לתושבות וכדומה.

יעילות וניהול כלכלי: דוחות המועצות הדתיות לשנת 2012 מלמדים כי סך כל ההוצאות על אחזקת המקוואות ומשכורת במחלקות המקוואות במועצות הדתיות עמד בשנת 2012 על 135.5 מיליון ש"ח: 56 מיליון ש"ח על אחזקת מקוואות, 75 מיליון ש"ח על משכורות ו-4.5 מיליון ש"ח נוספים על "אחרות". לאור זאת ניתן להניח שהוצאות מחלקות המקוואות במחלקות הדת עומדות על כבין 15 מיליון ש"ח ל-20 מיליון ש"ח נוספים. כמו כן, המשרד לשירותי דת תיקצב בשנת 2013 שיפוץ ובניית מקוואות בהיקף של 29 מיליון ש"ח.

עם זאת, בשל מחסור משמעותי במסד נתונים מסודר יש קושי רב להציג ממצאים מסודרים בנושא היעילות והניהול הכלכלי. המחסור בנתונים נובע מאי עמידה של מועצות דתיות רבות בנהלים המחייבים איסוף נתונים מסודר על מספר הטובלות, וכן מחוסר דרישה של המשרד לשירותי דת את הנתונים מן המועצות. למרות זאת, המחקר מציג מספר ממצאים ראשוניים המבוססים על הדו"חות החשבונאיים של המועצות הדתיות.

על פי הממצאים, במועצות דתיות שבהן אחוז נמוך של תושבים דתיים העלות הכלכלית של מערך המקוואות גבוהה יותר, ככל הנראה, בשל הצורך לפתוח מקווה באזור מסוים ללא קשר למספר התושבים הדתיים שיש בו. כנראה זוהי גם הסיבה לכך שבמועצות אזוריות – הנדרשות לעתים קרובות לתפעל מקוואות גם ביישובים קטנים – עלות אחזקת המקווה גבוהה יותר מאשר בערים.

על בסיס השוואה בין מועצות דתיות בעלות מאפיינים דומים, המחקר מראה כי, ככל הנראה, במועצות דתיות רבות ישנה התנהלות לא יעילה במחלקת המקוואות, או שלחלופין, במועצות דתיות שנראה כי ההתנהלות בהן יעילה ישנה בעיה בשירות הניתן במקווה. כך למשל, בחיפה אחוז ההכנסות העצמיות ממקוואות מתוך ההוצאות עומד על 6%-8%, זאת לעומת יתר הערים הגדולות שבהן אחוז ההכנסות העצמיות ממקוואות עומד על 20%-30%. מספר דו"חות ביקורת של מבקר עיריית חיפה אכן מצביעים על בעיות בהתנהלות מחלקת המקוואות בעיר חיפה. כמו כן, ברחובות, צפת ואשקלון פועלים שבעה מקוואות נשים, אך בעוד באשקלון ובצפת אחוז ההכנסות מההוצאות על מקוואות עומד על 15%-20%, ברחובות אחוז ההכנסות מההוצאות עומד על 50%-55%. כך, ההכנסות ברחובות מלמדות על כמות גבוהה בהרבה של טובלות מאשר באשקלון, אך למרות זאת, ההוצאות על אחזקה ומשכורות במחלקת המקוואות ברחובות דווקא נמוכות בהרבה. בדומה לכך, בבאר יעקב ובמעלות עלות אחזקת המקוואות ותשלום המשכורות במחלקת המקוואות גבוה פי כמה מאשר במועצות דתיות מקבילות עם מספר טובלות דומה כמו בני עי"ש, מיתר ומזכרת בתיה.

המחקר גם מצביע על מספר מועצות דתיות – גני תקווה, אילת וקדומים – שבמשך השנים 2013-2010 היו בהן תנודות גבוהות מאוד בהוצאות ובהכנסות במחלקת מקוואות, באופן שקשה לתת לכך הסבר המניח את הדעת. תנודות גבוהות מעין אלו יכולות ללמד על התנהלות לא יעילה או לא תקינה במחלקות המקוואות.

מאגרי מידע: לזמינות הנתונים בנוגע למקוואות ישנה חשיבות יתרה, וזאת בשל האופי האינטימי והדיסקרטי של הטבילה במקווה. סביר להניח שנשים מכירות את המקווה המצוי באזור מגוריהן, אך לא פעם, כשהן מתארחות במקומות שונים בארץ, הן נדרשות למצוא מקווה שהן לא מכירות. היות שנשים רבות רואות בטבילה אירוע אינטימי, הן מעדיפות שלא לשתף בו אנשים אחרים, ואף לא נשים אחרות, ולא לבקש מידע לגבי המקווה הקרוב – מה שמלמד על חשיבות פרסום נתונים מדויקים וברורים בנושא.

ממצאי המחקר מלמדים שמאגרי המידע שמפעיל המשרד לשירותי דת באתר המשרד ובתוכנת הניווט Waze חסרים מידע רב. באתר האינטרנט של המשרד חסרים עשרות מקוואות המופעלים על ידי המועצות הדתיות ומחלקות הדת, ובתוכנת Waze חסרים 288 מקוואות (כ-38% מהמקוואות).

נמצא, כי במאגר האינטרנטי של המשרד כמעט שלא קיים מידע על פעילות המקוואות. כך, למשל, לא צוינו המחירים של טבילה רגילה ושירותים נוספים המוצעים במקווה, ורק לעתים רחוקות הוצגו שעות פתיחת המקווה. בנוסף, במקרים רבים גם מספר הטלפון של הבלנית או של המקווה כלל לא הופיע, וגם כאשר הוא הופיע – מצאנו כי בכ-25% מהמקרים המספר אינו מעודכן, או שהוא מפנה לבלנית שכבר עזבה את תפקידה. בדומה לכך, בתוכנת Waze בכ-33% מהמקוואות שמופיעים במאגר לא מצוין כלל טלפון או שמצוין מספר טלפון שאינו מעודכן.

לנייר העמדה המלא

קבורת חללי צה"ל שאינם יהודים על פי ההלכה

על ידי | דת ומדינה, מדינת לאום, עליה | אין תגובות

אליעד אברוך ולילך בן צבי

אחד הסממנים הבולטים המגדירים ישראליות הוא השירות הצבאי, ואילו סממן נוסף המשייך אדם לחברה הישראלית היא שיוכו הדתי. מצב זה מעמיד כיום דילמה קשה, הבאה לידי ביטוי בעתות שכול, ביחס לרבים מהמשרתים בצה"ל המוגדרים כחסרי דת או מסופקי יהדות, כאשר הצבא נדרש לקבור חללים יהודים ושאינם יהודים אלו לצד אלו. בסיטואציה זו, באה לידי ביטוי התנגשות הערכים שבין היותה של ישראל מדינה יהודית לבין היותה מדינה המוקירה ואף מקדשת את חללי המערכות באשר הם.

לפי ההלכה היהודית, לא ניתן לקבור בן דת אחרת בבית עלמין יהודי. אלא שבהינתן המשמעויות הסימבוליות של קבורת לוחמים – הקצאת חלקת קבורה לבני דתות אחרות או הוצאת גופותיהם אל מחוץ לגדר של בית העלמין עשויות להביא להשלכות אישיות, משפחתיות וסקטוריאליות שאינן רצויות. התנהלות לא רגישה בעניינו של חייל כזה, שבארץ מוצאו הופלה בשל היותו יהודי, ואילו בישראל, גם לאחר נפילתו במהלך שירותו את המדינה מקבל יחס של גוי (מבלי להתייחס בשלב זה להכרעה בנושא השתייכותו הדתית האמתית), עלולה להביא לתחושות של ניכור והיבדלות מצד בני משפחתו של אותו חייל וקבוצות שונות באוכלוסייה. במקביל, אי הקפדה על כללי ההלכה עלולה לפגוע הן בצביונה היהודי של מדינת ישראל והן בנופלים המבקשים להיקבר על-פי כללי ההלכה ובמשפחותיהם.

מטרתו של נייר עמדה זה היא מציאת היחס הנכון בסוגיית הקבורה הצבאית של קבוצה זו בחברה הישראלית, תוך שאיפה לשמר את האיזון בין חלקי האוכלוסייה השונים הלוקחים חלק בשירות הצבאי.

נייר העמדה מורכב מהחלקים הבאים:

א. שני הפרקים הראשונים מציגים מבוא כללי לסוגיה ואת הצגת המקרה הנידון.

ב. הפרק השלישי מציג את הנחיות צה"ל ומשרד הביטחון, הגופים האמונים על הקבורה הצבאית ועל ניהולם ותחזוקתם של בתי הקברות הצבאיים.

ג. הפרק הרביעי מציג את הרקע ההלכתי, כפי שהוא משתקף בארון הספרים היהודי לאורך הדורות.

ד. הפרק החמישי יסכם את הדיון ויציג המלצה למדיניות עתידית, על-פי דבריהם של הרב הצבאי הראשי לשעבר, הרב ישראל וייס, והרב הצבאי הראשי הנוכחי, הרב רפי פרץ: קבורתם של חללי צה"ל שאינם יהודים בחלקות ייעודיות שאינן מבודדות או באותה החלקה עם שאר חללי צה"ל אך עם הפרדה בין הקברים על-ידי עץ, ספסל או כל אמצעי אחר המשמש בלאו הכי כחלק מבית הקברות. פיתרון זה משלב הן את ההקפדה על כללי ההלכה והן את מתן הכבוד הראוי לאלו שמסרו נפשם על קיומנו בארץ הזאת.

נייר עמדה זה נכתב במסגרת פרויקט 'שביל הזהב' להסדרת יחסי עם, דת ומדינה במכון לאסטרטגיה ציונית. זהו נייר העמדה השביעי היוצא במסגרת הפרויקט. ניירות העמדה שקדמו לו עסקו בסוגיות משבר הגיור בישראל, מינוי רבני ערים, הכפילות העדתית בתפקידי הרבנות, מירוץ הסמכויות בגירושין, הצעה להסדרת מעמד השבת במדינה ומערך הכשרות בישראל.

לנייר העמדה המלא

חוות דעת בנושא הצעת חוק הגיור

על ידי | דת ומדינה, מדינת לאום, עליה | אין תגובות

אריאל פינקלשטיין

בעקבות הצעת חוק שהגיש חבר הכנסת אלעזר שטרן בנושא גיור על ידי רב מקומי, מתקיים בחודשים האחרונים שיח ציבורי ער ומעמיק בשאלת הגיור. במהלך הדיון הציבורי נשמעו טענות רבות, שפעמים רבות אינן מדויקות ומבוססות על חוסר הבנה של הצעת החוק. מטרתה של חוות דעת זו היא למלא חוסר זה ולהסביר לציבור בקצרה את הצעת החוק על גלגוליה ההיסטוריים ועל מטרותיה, ולדון בכמה מהטיעונים המועלים כנגד הצעת החוק.

חוות הדעת מתמקדת בשני טיעונים המועלים כנגד הצעת החוק:

הטיעון הראשון הוא שמטרתה של הצעת החוק היא לקדם גיורים רפורמים וקונסרבטיבים. ניתוח של הצעת החוק מלמד שבטענה זו אין ממש וההצעה אינה מקדמת גיורים מסוג זה כלל וכלל.

הטיעון השני הוא שמבחינה הלכתית יש בעיה בגיור הנערך על ידי רבני ערים ולא על ידי סמכות הלכתית מרכזית אחת. חוות הדעת מראה כי בעולם ההלכה לא מקובלת הטענה כי יש סמכות הלכתית מרכזית אחת בנושא הגיור. כמו כן, בעבר ניתנה לרבני הערים האפשרות לגייר והדבר היה אף בתמיכתם של רבים מהרבנים הראשיים. למעשה, קשה להבין את ההתנגדות למתן גיור על ידי רבני ערים בו בזמן שרבני הערים מקבלים מהמדינה והרבנות הראשית סמכויות נרחבות בתחום הכשרות ורישום הנישואין.

לפיכך, נראה שהמחלוקת המרכזית בסוגיית הצעת החוק היא מחלוקת הלכתית בין הרבנים הראשיים ובין מספר רבני ערים בשאלת המדיניות הראויה בתחום הגיור. חוות דעת זו אינה עוסקת בדיון ההלכתי, אך היא מראה שלפחות בסוגיית גיור הקטנים עליה ניטשת כיום מחלקות, הרבנים הראשיים בעבר אימצו עמדות מקלות הרבה יותר מאשר העמדה אותה נוקטת הרבנות הראשית כיום.

לנייר העמדה המלא

שינוי גודל גופנים
ניגודיות