אריה אולמן ואריאל פינקלשטיין
סיוע וייעוץ: דניאל וידלנסקי ורועי ילינק
הפרק הראשון של נייר עמדה זה מציג רקע משפטי, תמונת מצב והשלכות של הסוגיה שזכתה לכינוי "מירוץ הסמכויות". המצב המשפטי הקיים בישראל בנוגע להליכי גירושין קובע כי בתי הדין הרבניים הנם ערכאת השיפוט היחידה שיש לה הסמכות לעסוק בענייני הגירושין ונתינת הגט. בנוגע לסוגיות הנלוות לגירושין (חלוקת רכוש, משמורת הילדים ומזונות) ניתן מעמד שווה לבתי הדין הרבניים ולבתי המשפט לענייני משפחה, כך שהמבחן החשוב ביותר לקביעה היכן יידון סכסוך שהוגשו בעניינו תביעות לבית הדין הרבני ולבית המשפט לענייני משפחה הוא המבחן הכרונולוגי: הערכאה אשר אליה הוגשה התביעה בראשונה, היא תהיה הערכאה שתָדון בעניין.
בפרק השני של נייר העמדה מוצגות הצעות שונות שהועלו על מנת לפתור סוגיה סבוכה זו, מתוך בחינה של היתרונות והחסרונות של כל אחת מההצעות.
הפרק העיקרי של נייר העמדה הוא הפרק השלישי, שבו מוצגת הצעה חדשה לפתרון מירוץ הסמכויות, המבוססת על העיון שנעשה בשני הפרקים הראשונים. עיקר ההצעה נעוץ בכך שבעת שלב הרישום לנישואין יקבעו בני הזוג ביחד את הערכאה המועדפת עליהם במקרה של הליך גירושין עתידי. בהתאם לכך, במצב של גירושין, הנושאים הנלווים להליך הגירושין יידונו בערכאה מוסכמת זו, אלא אם כן שני בני הזוג יעדיפו את הערכאה המקבילה. כך תימנע מציאות של "מירוץ" בין בני הזוג שעלול להביא לידי סכסוכים וסיבוכים מיותרים
בנוסף, ההצעה קובעת, על פי מסקנות ועדת שנהב, כי כל דיון בנושאי משפחה ייפתח אך ורק ב"בקשה ליישוב סכסוך", ובעקבות הבקשה יוזמנו הצדדים לפגישה שבעקבותיה יצטרכו להודיע האם הם מסכימים להמשך תהליך יישוב סכסוך, או שהם מעוניינים בהתדיינות משפטית.
כמו כן, שני סעיפים בהצעה מתייחסים לשינוי מסוים בהליכי הדיון בבתי הדין הרבניים:
ראשית, בהתאם למסקנות ועדת דיכובסקי ובהתאם לאמנת גביזון-מדן, מוצע כי כאשר תהיה הסכמה בין בני הזוג בשלב הגירושין לכך שבית הדין הרבני יערוך את הדיון על פי דין תורה – תהיה לבית הדין הרבני הסמכות לעשות זאת. על פי ההצעה, בני זוג שבשלב הרישום לנישואין הסכימו על בית הדין הרבני כערכאה שאליה הם מעוניינים לפנות במצב של גירושין, יעמדו בשלב הגירושין בפני בחירה נוספת המתייחסת לאופי הדיון: בית הדין הרבני הדן על פי דין תורה, אך מחויב גם בדינים האזרחיים ובתקדימים המשפטיים שקבעו בתי המשפט האזרחיים (המצב הנהוג כיום); או לחלופין בית הדין הרבני הדן על פי דין תורה בלבד (כבוררות).
להצעה זו חמישה יתרונות מרכזיים:
1. היתרון המרכזי: סוף למצב העגום של מירוץ הסמכויות. על פי ההצעה יוכלו להתנהל הליכי גירושין בצורה ראויה ולא מתוך איבה וחשאיות בין בני הזוג. התפיסה היא שבשלב הגירושין בני הזוג מתקשים להגיע להסכמות, כיוון שכל אחד מעדיף לבחור את הערכאה השיפוטית על פי כדאיות רגעית. כאשר ההכרעה תעבור לשלב הנישואין, בני הזוג יגיעו להסכמה על פי אורח חייהם האמתי. כמו כן, תיפסק ההתדיינות הארוכה בבתי המשפט על טיב המערכת הרשאית לדון בכל מקרה, וכך ייחסך כסף רב למערכת בתי המשפט והליך הגירושין יהיה זריז ונוח יותר.
2. תחרות וייעול: ההצעה תיצור מצב של תחרות בין שתי הערכאות, ובכך תביא לייעול של המערכות. אם בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני יגרום לסחבת או ידון באופן שאינו ענייני – הדבר יפגע במוניטין שלו ויגרום לזוגות הנישאים לבחור את הערכאה המקבילה.
3. ביטול הכפייה הדתית: לפי ההצעה, תבוטל התופעה הרווחת שאדם שאינו רואה עצמו כפוף לדין הדתי מוכרח להגיע לבית הדין הרבני בעל כורחו, רק מפני שהצד השני "סחב" אותו לשם כי חשב שהדבר ייטיב עִמו. למעשה, גם להפך, אדם הרואה עצמו כפוף לדין הדתי לא יחויב להתדיין בערכאה חילונית.
4. צמצום הכפייה על בתי הדין הרבניים: ההצעה תייתר באופן חלקי את הלכת בבלי (1992) שחייבה את בתי הדין הרבניים לדון לפי עיקרון השוויון ולפי הדינים האזרחיים גם כאשר הדבר מנוגד לדיני ההלכה. לציבור הדתי החפץ בכך תינתן האפשרות לדון על פי דין תורה, אך מבלי שהדבר ייכפה על איש.
5. עדיפות מבחינה הלכתית: אחת הסיבות להעצמת מירוץ הסמכויות היא תפיסת בתי הדין הרבניים את הדיון בבתי המשפט לענייני משפחה כאיסור הלכתי של דיון ב"ערכאות" (בתי משפט חילוניים-אזרחיים). לפי חלק מהדעות בהלכה, הקדמת ההחלטה על ערכאת השיפוט של הגירושין לשלב הנישואין פותרת את הבעיה הזו, כיוון שלפי דעות אלו אין איסור הלכתי להתנות מלכתחילה כי הדיון יתבצע בבתי משפט אזרחיים.
הצעה זו פותרת את סוגיית מירוץ הסמכויות עבור זוגות העתידים להינשא, אך לא עבור זוגות שכבר נישאו, אך מכיוון שנתוני הלמ"ס מלמדים כי כ-50% מקרב הזוגות שמתגרשים עושים זאת בעשור הראשון למשך נישואיהם, הרי שתוך שנים ספורות ההצעה תהווה פיתרון עבור רוב הזוגות המתגרשים.
עם זאת, מוצעת גם הצעת פיתרון לשלב הביניים עבור זוגות שכבר נישאו. בשל החשיבות של הישימות הפוליטית, גם הצעה זו הינה הצעת פשרה שאינה מכופפת לגמרי את אחד מהצדדים. על פי ההצעה, בתי הדין הרבניים יקבלו את הסמכות לדון בסכסוכים ממוניים (ללא קשר להליכי גירושין) כפי שלבתי דין פרטיים יש סמכות לעשות זאת על פי חוק הבוררות. כך גם היה נהוג עד לשנת 2006, שבה קבע בג"צ כי כל עוד הסמכות של בתי הדין הרבניים הרשמיים לעשות זאת אינה מוסדרת בחוק, אסור להם לפסוק בסכסוכים ממוניים כבוררים. מאידך, לגבי מירוץ הסמכויות מוצע כי במקרה שהוגשה תביעה לבית הדין הרבני תינתן לצד שכנגד האפשרות להעביר את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה תוך שלושים יום בכלל הסוגיות הכרוכות בגירושין או לכל הפחות באחת מהסוגיות הללו שתיבחר לפי ראות עיניו.