משבר הגיור בישראל
כתוצאה מפתיחת שערי העלייה בשני העשורים האחרונים, חיים כיום במדינת ישראל כ-318,000 אזרחים המוגדרים כחסרי דת וכנוצרים המזוהים עם הרוב היהודי, ומספרם עתיד להגיע תוך 15 שנים אל כ-400,000 איש. תופעה זו יוצרת בעיות ואתגרים למדינת ישראל הן מבחינת מעמדם האישי של אלו והם מבחינה לאומית.
על אף שמדינת ישראל השקיעה בשנים האחרונות משאבים רבים במערך הגיור הממלכתי בשל המלצות ועדת חלפון שעסקה בנושא בשנת 2008, ועל אף הריבוי הטבעי של קבוצת המועמדים לגיור, בפועל בשנים האחרונות ישנה ירידה בכמות המתגיירים, כאשר גם קודם לכן המספרים היו נמוכים מהציפיות.
סקרים מעלים שרוב העולים הפוטנציאליים לגיור כלל לא שוקלים את האופציה הזאת, וזאת בשל שתי סיבות מרכזיות: האחת, חוסר מוטיבציה בסיסית להתגייר, והשנייה, המדיניות וההתנהלות של בתי הדין לגיור. כמו כן, כשליש מהעולים שמתחילים את הליך הגיור לא משלימים אותו.
דו"ח מבקר המדינה האחרון הצביע על שורה של בעיות בבתי הדין: ברמה האדמיניסטרטיבית, הדו"ח מצביע על כשלים רבים, כדוגמת: מחסור במוהלים ובמקוואות, עיכוב בהנפקת תעודות גיור, גביית תשלום ממתגיירים שלא כחוק, חוסר באיוש ממונה על מערך הגיור ואיחורים של דיינים לדיונים. בעיות משמעותיות יותר נרשמו ברמה האסטרטגית: מבקר המדינה טען שאגף הגיור פעל ללא תכנית עבודה שיטתית וללא פיקוח מסודר. בעיה משמעותית נוספת שהעלה הדו"ח היא, שרבים מתקציבי האגף מימנו תכנית העוסקות בזהות יהודית שפחות ממחצית המשתתפים בה עוברים לבסוף תהליך של גיור. כמו כן, המבקר הצביע על אי-מימוש החלטות ממשלה בדבר הקמת ועדת שרים לענייני גיור ובדבר גיבוש תכנית של למידה מרחוק עבור המתגיירים.
מעבר לבעיות הטכניות והאסטרטגיות בבתי הדין, חסם מרכזי בפני המתגיירים הוא הדרישה ההלכתית לקבלת מצוות מלאה המקובלת על מרבית הדיינים. עם זאת, רבנים העוסקים בגיור, כדוגמת ח"כ לשעבר הרב חיים אמסלם והרב יוסף אביאור, הציגו גישות מקִלות יותר, הטוענות שאם יש סיכוי סביר שהמתגייר ישמור מצוות יש לקבל אותו (הרב אמסלם), ושאין לדרוש מן המתגיירים שמירה מדוקדקת של תרי"ג מצוות אלא ניתן להסתפק בשמירת שבת, כשרות, בתי ספר דתיים לילדים וציון של חגי ישראל (הרב אביאור). הרב יואל בן-נון אף טען שיש לבצע גיור המוני טקסי רחב על בסיס תהליך של לימוד יהדות בסיסי.
בכנסת הקודמת הועלו שתי הצעות חקיקה משמעותיות בנושא הגיור, שלא הבשילו לידי חוק. האחת, שכונתה "חוק הגיור", הוגשה על ידי ח"כ דוד רותם במטרה לאפשר עריכת גיורים גם על ידי רבני ערים ומועצות מקומיות, וזכתה להתנגדות הן של המפלגות החרדיות שחששו מכך שהיצע הרבנים המגיירים יגדל ויביא למדיניות גיור מקִלה, הן של התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית, שטענו שהחוק נותן לרבנות הראשית ולאורתודוקסיה מונופול מוחלט בענייני גיור.
הצעת חקיקה נוספת של ח"כ רותם יחד עם ח"כ רוברט איליטוב ביקשה לעגן את תוקפם של גיורי צה"ל בשל העובדה שדיינים בבתי דין הטילו בהם פקפוק. בעקבות האישור שנתן הרב עובדיה יוסף לגיורים הללו, הצעת החוק ירדה לבסוף מסדר היום, על אף שח"כ רותם המשיך לנסות ולקדם את הצעת החוק, ללא הצלחה, בטענה שבעתיד הרבנות הראשית עלולה לשנות את החלטתה.
סוגיות נוספות חשובות בתחום הגיור העומדות על סדר היום, שחלקן אף עומדות כעת בעתירות לבג"ץ, הן מעמדם של הגיורים בבתי דין הפרטיים, מעמדו של הגיור האורתודוקסי הנערך בחו"ל ותפקודה של ועדת החריגים לגיור הדנה בבקשות של נתינים זרים להתגייר בארץ.
אמנת גביזון-מדן מציגה מבט שונה על סוגיית הגיור. על פי האמנה, יש ליצור קטגוריה חדשה של "מצטרף לעם היהודי", כאשר גיור על פי ההלכה מהווה רק אחת מהאפשרויות להיכנס תחת הגדרתה של קטגוריה זו. גביזון ומדן טוענים שבכך הם עוקפים את המוקש ההלכתי ולא עוסקים בוויכוח הפנים-דתי בשאלת הגיור, ומנגד מאפשרים למדינה לראות את הגוי ההלכתי העומד לפניה כאדם השייך לקולקטיב היהודי. אם בוחנים את השינוי הזה כחלק ממכלול תפיסתה של אמנת גביזון-מדן המאפשרת קבורה אזרחית ונישואים אזרחיים (במגבלות מסוימות), ניתן לראות כאן שינוי משמעותי: מהלך זה פותר את הפלונטר שנוצר מהניסיון של המדינה להכתיב לעולם הרבני מה צריכה להיות תפיסתו הדתית, ומטיל על המדינה את האחריות למציאת פתרונות לסוגיות הנוגעות למעמד האישי של אזרחיה כגון קבורה ונישואים.
לנייר העמדה המלא
